"פה נטמן המשורר" הוא מן החיבורים הנדירים בשפה העברית שבהם מסה אישית, מחקר תרבותי והגות תיאורטית נפגשים ומשתלבים באופן הרמוני, מקורי ובמידה רבה חד־פעמי. זהו חיבור רגיש ועמוק הפותח מחדש שאלות יסוד על זיכרון, יצירה וסמכות – לא באמצעות הצהרה מופשטת אלא דרך הליכה קלילה, שאינה נעדרת הומור ושנינות - במרחבי בתי העלמין באירופה ובארצות הברית. מתוך שוטטות בין המצבות מעלה הכותבת מחשבות על גורלו של המחבר לאחר מותו, על יחס התרבות למורשת יוצריה ועל הדרך שבה יצירה ממשיכה להתקיים - להשתנות או להישכח - עם מעברו של היוצר מחיי שעה לחיי עולם.
כדי לעמוד על החידוש שבספר, ראוי להזכיר בקצרה את אחד המושגים המרכזיים בביקורת הספרות המודרנית: "כשל הכוונה", שטבעו ויליאם וימסט ומונרו ברדסלי ב־1954. לשיטתם, משמעותה של יצירה אינה תלויה בכוונת היוצר או בעולמו הפנימי; היא נובעת מן הטקסט עצמו ומהאופן שבו הקורא פוגש בו. עמדה זו, שהפכה לאבן יסוד בביקורת החדשה ובסיס לגישה האנטי־אינטנציונליסטית במחצית השנייה של המאה העשרים, ביקשה לנתק את היצירה מאישיותו של היוצר ולבסס את מעמדו האוטונומי של הטקסט.
פה נטמן המשורר | צילום:
מהלך רדיקלי מזה הציע רולאן בארת במאמרו "מות המחבר". לשיטתו, הטקסט איננו ביטוי לתודעתו המקורית של היוצר אלא מארג של קולות, ציטוטים וקודים תרבותיים. "מותו" המטפורי של המחבר מאפשר את "לידת הקורא", ומשחרר את היצירה מהתלות בביוגרפיה של יוצרה. במובן זה, המחבר חדל להיות מקור הסמכות והמשמעות; הוא משמש פונקציה תרבותית, אך ודאי שלא עוגן פרשני.
הכי מעניין
דווקא על רקע מסורת זו, מתגלה תרומתה הייחודית של אלקלעי־גוט. "פה נטמן המשורר" אינו מבקש להשיב את המחבר אל מרכז הטקסט במובן נאיבי או רומנטי של המושג, ואף אינו מבטל את הישגי הביקורת המודרנית. תחת זאת הוא מציע הסטה עדינה אך עמוקה של הדיון: לא עוד כוונת המחבר בחייו, אלא גורלו של המחבר לאחר מותו; לא עוד סמכותו על הטקסט, אלא האופן שבו התרבות כותבת אותו מחדש באמצעות מצבתו הממשית והספרותית.
מילים אחרונות
אצל אלקלעי־גוט, הקבר הוא טקסט. זהו טקסט פיזי, חומרי, טופוגרפי: אבן, כיתוב, תאריך, סמל, מיקום גיאוגרפי. אך בה בעת הוא גם טקסט חברתי ותרבותי, שנכתב ונערך בידי משפחתו של היוצר, חוג מקורביו, קהילתו הספרותית, ומוסדות התרבות והזיכרון. במקום שבו הביקורת החדשה ביקשה לנתק בין יצירה לביוגרפיה, מציעה אלקלעי־גוט לבחון את המפגש המחודש ביניהן - לא כבסיס סמכותי לפרשנות, אלא כזירה של זיכרון. המחבר איננו שב כשליט הטקסט, אלא כישות סימבולית שהחברה מעצבת בדיעבד.
בכך מאירה אלקלעי־גוט את מושג "מות המחבר" באור חדש. אם אצל בארת, המוות הוא מטאפורה המבטלת סמכות, הרי שאצל אלקלעי־גוט המוות הוא אירוע ממשי המוליד שכבה נוספת של משמעות. הקבר אינו מחזיר את המחבר למעמדו כסמכות פרשנית, אך גם אינו מניח לאישיותו להתפוגג כליל. הוא מייצר "טקסט אחרון", מעין אפילוג תרבותי - תמציתי, לעיתים אירוני, לעיתים פומפוזי, לעיתים צנוע – שבאמצעותו משתקף הדיאלוג שמנהלת התרבות עם היצירה ועם היוצר לאחר מותו. כך למשל, כאשר המשורר ג'ון קיטס מבקש שייכתב על מצֵבתו כי שמו "נכתב על מים", נדמה כי הוא מאמץ את רעיון ההיעלמות. אך עצם חריטת המשפט באבן סותרת את אפשרות המחיקה ומייצרת מיתוס. הקבר הופך אפוא לזירה שבה משאלת המחיקה והצורך בהנצחה נפגשים. האבן מדברת לא רק בשם המשורר, אלא גם בשם אלו שבחרו כיצד לזכור אותו.
כאן מתגלה עיקר חידושה של אלקלעי־גוט: היא אינה מבקשת להשיב את הכוונה הביוגרפית ככלי פרשני, אלא מגדירה את מעשה ההנצחה עצמו כפרשנות. השאלות שהיא מעלה – מי בחר את השורה החקוקה? מדוע משורר אחד זכה למצבה מונומנטלית בעוד אחר נותר בפינה נשכחת? - חושפות את המנגנונים התרבותיים המכוננים קאנון וזיכרון. המצבה אינה עדות של אדם בודד אלא תוצר של משא ומתן תרבותי רחב: לעיתים היא משקפת את רצונו של היוצר, אך לעיתים קרובות היא משקפת את מאווייהם של יורשיו, חוג מעריציו או מעוצבת בידי מוסדות הזיכרון.
משום כך, הקבר אינו רק המקום שבו נחתמת הביוגרפיה, אלא דווקא זירה המאפשרת קריאה חדשה. הפער בין האופן שבו ביקש היוצר להיזכר ובין האופן שבו בחרה החברה לעצב את זכרו, יוצר מתח אירוני ולעיתים אף כזה המעוות את דמותו המקורית. כך מדגימה המחברת כי כשם שהטקסט עובר גלגולי קריאה, כך דמותו של היוצר שבה ומתעצבת מחדש; ההנצחה אינה אפוא שימור סטטי של העבר, אלא עיצוב דינמי ומתמשך.
תקופת האבן
ספרה של אלקלעי־גוט מוסיף למושג "מורשת ספרותית" ממד טופוגרפי ומוחשי. מורשת איננה רק טקסטים מודפסים ומהדורות ביקורתיות; היא גם מקום. העלייה הפיזית לקברו של משורר היא פעולה גופנית של קריאה: עמידה, התבוננות, שתיקה. במפגש זה מתברר כי היצירה אינה מתקיימת בחלל מופשט בלבד, אלא כרוכה בגוף שנקבר ובאבן המסמנת אותו. השירה, המבקשת לעיתים לחרוג מן החומר, מושבת אל האדמה.
דוגמאות שונות שמביאה אלקלעי־גוט – מקברו הנשכח בשעתו של הרמן מלוויל, ועד קברו הפרפורמטיבי והמתוכנן בקפידה של וולט ויטמן – מדגימות כי אין הלימה פשוטה בין ערך ספרותי ובין אופן ההנצחה. הקבר עשוי להעצים, לצמצם או לעוות את דמות היוצר. בכך הוא אינו רק סיום ביוגרפי, אלא המשך של פרשנות.
מתוך המהלך הזה מתברר כי גישתה של אלקלעי־גוט אינה סותרת את בארת אלא דווקא מעמיקה אותו. אם "מות המחבר" ביקש לשחרר את הטקסט מן הביוגרפיה כדי להעצים את חירות הקריאה, "פה נטמן המשורר" מראה כי גם לאחר השחרור הזה ממשיך המחבר להתקיים כאתר תרבותי. לא כסמכות מחייבת, אלא כצומת של זיכרון, מיתוס ופוליטיקה. המוות אינו מבטל את המחבר, אלא משנה את אופן נוכחותו. בכך מרחיבה המחברת את גבולות ביקורת הספרות אל מעבר לדף, ומציעה לראות ביצירה תהליך קיומי מתמשך. היא חושפת מערכת מורכבת שבה חיי המשורר, הטקסט הכתוב והאבן הפיזית קשורים זה בזה בקשר בל יינתק. קריאתה אינה נסוגה אל האידיאליזציה הרומנטית של כוונת היוצר, אך גם אינה מסתפקת בניתוק הסטרילי של הטקסט מיוצרו. היא משרטטת מרחב ביניים - בין החיים למוות, בין הדף לאבן - שבו הקריאה מתגלה כפעולה פרשנית וזיכרונית כאחת.
"פה נטמן המשורר" הוא הרבה מעבר למסע בעקבות מצבות; זהו חיבור על חייה הנצחיים של היצירה, המלמד כי התרבות אינה חדלה מלברוא את משורריה גם לאחר שהטקסט נחתם והאדמה נאטמה. אלקלעי־גוט מזכירה כי כתיבת היצירה היא רק מחצית הדרך; המחצית האחרת מתרחשת בדיאלוג הבלתי פוסק שמקיימת התרבות עם יוצריה ועם יצירותיהם.
עוד כתבות בנושא
