אין עוד יום בתולדות ישראל שנכתבו עליו כל־כך הרבה מילים בזמן קצר כל־כך, ובכל זאת נותר קשה כל־כך להבנה. שלוש שנים חלפו מאז שבעה באוקטובר, וכבר קראנו את תחקירי הצבא והשב"כ, את העדויות, ההדלפות, הפרוטוקולים והראיונות. למדנו מי התקשר למי באחת בלילה, מי התעורר בשלוש, מה ידעו בארבע ומה עדיין לא הבינו בשש. אנחנו מכירים את חלקי הפאזל, ובכל זאת מתקשים לראות את התמונה בשלמותה.
במובן הזה, ספרו של הפרשן הצבאי של עיתון הארץ, עמוס הראל, "06:29", ממלא צורך אמיתי. כוחו אינו בחשיפות מרעישות חדשות, אלא במלאכת הכרוניקה – באיסוף מאות פרטים שכבר חלפו מול עינינו, בסידורם על ציר הזמן ובניסיון להסביר כיצד מדינה שהחזיקה במידע רב כל־כך מצאה את עצמה מופתעת לחלוטין. הראל מצויד ביתרונות גדולים לצורך המשימה הזו: הוא כתב צבאי ותיק ומנוסה, בעל מקורות מצוינים במערכת הביטחון, והוא יודע לכתוב. גם לאחר שהעובדות בחלקן הגדול כבר פורסמו, הקריאה הרצופה מעניקה להן הקשר ומשמעות חדשים.
06:29 | צילום:
אלא שבתוך "06:29" מתחרים זה בזה שני עמוס הראל. האחד הוא הראל הכתב והכרוניקן, השני הוא הפרשן הבכיר של "הארץ". הראשון מתעקש על פרטים, מקורות, שעות, שיחות ואחריות; השני מתקשה להשתחרר מן הסיפור הפוליטי של המחנה שאליו הוא משתייך. כאשר הראשון מוביל, הספר טוב מאוד; ככל שהשני תופס את מקומו, הכרוניקה מפנה את מקומה לנרטיב.
הכי מעניין
יותר ממחצית הספר מוקדשת ליום הטבח עצמו ולמה שקדם לו. לאחר מכן מקבל התמרון בעזה שני פרקים; המערכה בלבנון זוכה לפרק משלה; איראן לפרק נוסף. הראל מקדיש מקום גם למחיר האזרחי של המלחמה בעזה ולטענות בדבר הרעבת האוכלוסייה. לעומת כל אלה, סוריה – זירה שבה התחולל במהלך המלחמה שינוי אסטרטגי שקשה להפריז בחשיבותו – מסתפקת בכחצי עמוד.
עוד כתבות בנושא
אם כן, לא מדובר בתיאור מלחמת התקומה כולה, אלא בעיקר בכרוניקה של האסון שהתרחש בבוקר שמחת תורה ושל הדרך שהובילה אליו. ואולי לא במקרה. ככל שהמלחמה מתקדמת, גם המאזן משתנה: לצד הכישלונות מצטברים הישגים צבאיים ואסטרטגיים שקשה להתעלם מהם – הפגיעה הקשה בחמאס, המהלומות שהונחתו על חיזבאללה, השינוי הדרמטי בזירה הצפונית והמערכה הישירה מול איראן. החלקים הללו זוכים אצל הראל להרבה פחות מקום, ורוב הספר נשאר באזור הנוח יותר לביקורת: השנים, החודשים והשעות שבהם אפשר להצביע על הכשלים והקונספציות ועל האחראים להם. אפשר כמובן להצדיק את הבחירה הזאת – הרי הספר נקרא "06:29" ולא "מלחמת התקומה" – אבל כדאי לשים לב אליה.
13 נורות אזהרה
בתחום שבו בחר להתמקד, הראל עושה עבודה טובה מאוד. הוא אינו מסתפק במילה הנוחה "קונספציה", שהפכה למונח מתאים כדי להסביר כמעט כל דבר. הוא יורד לפרטים ומנסה להבין כיצד התנהלה מערכת הביטחון בזמן אמת. התוצאה מטרידה מאוד. הראל מספר לנו כי בתחקירים שנערכו לאחר המלחמה נמצאו לא פחות משלוש־עשרה נורות אזהרה שהבהבו במהלך הלילה הגורלי. החמורה והמוכרת שבהן הייתה הפעלת כרטיסי הסים הישראליים בידי אנשי חמאס, אבל היא רחוקה מלהיות היחידה. בדיעבד התברר שסימנים חריגים הופיעו לאורך גזרות שונות בגבול הרצועה. חלקי הפאזל היו שם; איש לא הרכיב אותם.
הראל מיטיב לתאר את הדינמיקה הבלתי נתפסת של אותו לילה. מצד אחד התקיימו מספיק שיחות, התייעצויות והערכות מצב כדי שיהיה ברור שאיש אינו סבור שמדובר בלילה שגרתי. מצד שני, שוב ושוב התקבלו החלטות שמשמעותן המעשית הייתה להמתין לבוקר. אפילו כוננות עם שחר לא הוכרזה.
"כשלומדים את ממצאי התחקירים בצה"ל ובשב"כ", כותב הראל, "אי אפשר שלא לעמוד על הפער העצום בין הטון הענייני, השגרתי, שבו התנהל הדיון בישראל בסימנים המדאיגים שהחלו להצטבר בצד הפלסטיני, ובין הקצב הגובר של ההכנות אצל היריב". אחד מבכירי אמ"ן לשעבר אמר לו כי כשהוא קורא כיום את רשימת האיתותים, "שערותיי סומרות ואני רועד". הראל מוסיף: "אבל בזמן אמת שום שערה של בכיר לא סמרה בפיקוד ובקהילת המודיעין".
במילים החריפות הללו מפנה הראל את האצבע אל המקום שאליו היא צריכה להיות מופנית. ראשי הצבא, אמ"ן והשב"כ אינם ניצבים אצלו כתפאורה למחדל מדיני; הם עומדים במרכזו. המערכת החזיקה במידע, זיהתה חריגות, קיימה דיונים – ובכל זאת נכשלה במשימתה הבסיסית ביותר: להבין שהאויב עומד לתקוף ולהיערך בהתאם. ובפרקים האלה, ראוי לשים לב, נתניהו כמעט אינו נחוץ כדי להסביר את האסון.
עוד כתבות בנושא
נקודה נוספת עומדת לזכותו של הראל: הוא אינו ממציא בדיעבד ישראל שבה רק ראש הממשלה האמין שחמאס מורתע, בעוד מערכת הביטחון, המומחים והעיתונאים ראו את האסון המתקרב. כאשר הוא עוסק בקונספציה המדינית והביטחונית, הוא מקפיד להזכיר עד כמה היא הייתה מקיפה ומשותפת – לדרג המדיני, לצמרת הביטחונית וגם למי שסיקרו אותם.
לקראת סוף הספר הוא עושה דבר שאינו מובן מאליו אצל עיתונאי הכותב את ההיסטוריה שהוא עצמו סיקר: "מוטב שאצביע גם על נקודות העיוורון שלי, ככותב", מודה הראל. "אינני משוחרר מהטיות הנובעות מהשקפות פוליטיות, כפי שיודע כל מי שקרא עד כאן. וכפי שהוזכר לאורך הספר, גם אני הייתי שותף לחלק מהקונספציות". בהמשך הוא מזכיר שבמשך שנים הוא הסתייג ממערכות התקפיות נרחבות ברצועה, שככתב ופרשן שסיקר את צה"ל הוא לא הבחין בחלק מכשליו, ועל אחרים מתח ביקורת מאופקת מדי.
הווידוי הזה ראוי להערכה. לא רק משום שנדיר למצוא עיתונאים המכניסים עצמם לרשימת האחראים למחדלים, אלא מפני שהוא חושף משהו מהותי בכוחו של הראל ככתב: כשהוא עוסק בעובדות, הוא מסוגל להפנות את כלי הביקורת גם כלפי המערכת שממנה מגיעים מקורותיו וגם כלפי עצמו. הבעיה מתחילה כשהכתב מפנה את מקומו לפרשן. ככל שהספר מתקדם, גבולותיו מתרחבים. הרפורמה המשפטית – אצל הראל, כמובן, "ההפיכה המשטרית" – המחאה נגדה, הפסקת ההתנדבות, המשבר הפוליטי, נתניהו ואף משפחתו מקבלים מקום הולך וגדל.
אין טעם לטעון שכל אלה אינם קשורים לשבעה באוקטובר. הקרע הפנימי החריף של שנת 2023 פגע בישראל, חלחל לצה"ל והקרין חולשה כלפי אויביה. גם תומכי הרפורמה אינם יכולים להתעלם מן המציאות הזאת. אבל יש הבדל גדול בין הכללתם בכרוניקה ובין הפיכתם להסבר. וכאן מתחלפת גם הגישה היסודית של הראל. כשהוא עוסק באמ"ן הוא מבקש לדעת מי ידע, באיזו שעה, איזה מידע היה בידיו, עם מי דיבר ומה החליט. אך כשהוא עובר אל המגרש הפוליטי, הרף העובדתי יורד. את מקומם של הפרטים תופסים מושגים, אווירה והנרטיב הגדול והמוכר של "הארץ" על ישראל של 2023.
בשלב הזה מתגנבת התחושה שגם ספרו של אחד הכתבים הצבאיים הרציניים בישראל אינו יכול להגיע אל קוראיו בלי להגיש להם את ליטרת הבשר שהם מצפים לה. נתניהו, "ההפיכה המשטרית", "מכונת הרעל" ואף משפחת ראש הממשלה שבים ומופיעים, ולעיתים הקשר שלהם לשאלה שהספר עצמו הציב – כיצד הגענו ל־06:29 – הולך ומתרופף. זה חבל מאוד, משום שהחלק הראשון מוכיח שהראל אינו זקוק לכך. הכרוניקן שבו יודע להניח לפני הקורא מציאות סבוכה ולהניח לו להתמודד איתה. אך הפרשן מתקשה יותר להתאפק; הוא כבר יודע לאן הסיפור צריך להגיע.
הערת שוליים
הדבר בולט במיוחד בפרקים העוסקים בחטופים ובעסקאות להשבתם. כאן כמעט נעלמת המורכבות שאפיינה את תיאור המחדל הביטחוני. הראל כותב: "אף שרוב גורף בציבור תמך בעסקה לאורך השנתיים הבאות, ספגו המשפחות ביקורת, לעיתים אלימה ומחוצפת, ברשתות החברתיות וברחוב. הממשלה התנכרה לרבות מהן, וגם לחטופים ששבו הביתה, והאשימה אותם בשמאלנות". זה כבר אינו תיאור של מחלוקת אלא אימוץ כמעט מלא של אחד הצדדים בה. בחירת המילים, ובעיקר האופן שבו הצדדים מוצבים זה מול זה, מבהירים היטב היכן עומד המחבר.
אלא שסוגיית החטופים הציבה בפני ממשלת ישראל דילמה קשה בהרבה מזו שהראל מתאר. מול החובה העליונה לעשות ככל האפשר להשבתם, עמדה אחריותה של הממשלה לביטחונם של מיליוני ישראלים ביום שאחרי העסקה. שחרור המוני של מחבלים, נסיגה משטח, הפסקת הלחימה, ויתור על הישגים צבאיים והותרת חמאס ככוח שלטוני וצבאי אינם "תירוצים" שנועדו לחפות על היעדר רצון להשיב חטופים. אלה בדיוק השיקולים שממשלה אחראית חייבת לשקול. נתניהו התעקש שלא לנתק את שאלת החטופים משאלת תוצאותיה של המלחמה כולה, ולנוכח ההתפתחויות בהמשך קשה לראות בהתעקשות הזו מחדל.
אצל הראל, לעומת זאת, פסק הדין נחרץ: "בשורה התחתונה, התמונה ברורה למדי. הדחיינות המתמשכת של נתניהו, עניין של אופי אך גם שיקולים פוליטיים קרים, תרמה תרומה מכריעה לעיכוב השלמת העסקאות במשך יותר משנה וחצי".
הביטוי "שיקולים פוליטיים קרים" חושף את הבעיה. במובנה הרציני של המילה, פוליטיקה היא בדיוק מלאכתו של ראש ממשלה: הכרעה בין מטרות לאומיות המתנגשות זו בזו, שקלול המחיר המיידי מול המחיר העתידי, וקבלת החלטות קשות גם תחת לחץ ציבורי עצום. הראל רשאי לחלוק על השיקולים ועל ההכרעות, אבל כדי לעשות זאת עליו להתמודד איתם. כשהוא הופך את עצם קיומם של שיקולים כאלה לראיה נגד נתניהו, הוא למעשה מניח את המבוקש.
מאלף עוד יותר מה שבא מיד אחר כך. רק לאחר שהראל מסיים לפרט את אחריותו של נתניהו, הוא מוסיף כי "גם חמאס הערים מכשולים". ה"גם" הקטן הזה מספר סיפור גדול. האחריות הישראלית היא גוף הטיעון; אחריותו של ארגון הטרור שחטף את הישראלים, החזיק בהם, רצח חלק מהם וניהל משא ומתן על חייהם מצטרפת כמעט כהערת שוליים. כאן הראל כבר אינו הכרוניקן שמפרק בסבלנות שלוש־עשרה נורות אזהרה ומחלק אחריות בין כל השחקנים. הוא הפרשן שמגיע אל האירועים עם היררכיית אשמים מוכנה מראש.
זוהי חולשתו המרכזית של "06:29". ככתב וככרוניקן, עמוס הראל הוא מן הטובים בישראל; כפרשן, הוא מתקשה להפנות אל הנחות היסוד שלו את אותה ספקנות שהוא מפנה לאחרים. הראל מודה ביושר שהיה שותף לקונספציה הביטחונית שקרסה בשבעה באוקטובר, אך מתקשה יותר לזהות את הקונספציה הפוליטית שמלווה אותו גם אחריו. אולי מפני שגם מן ההגונים שבכותבי "הארץ" קשה לבקש שישכחו היכן הם כותבים.
עוד כתבות בנושא
