שלושה שבועות אחרי הטבח בדרום נחנך הבניין החדש של הספרייה הלאומית בירושלים, בלי הטקסים והחגיגות שתוכננו מראש. כשביקרתי בו לראשונה אמרתי לאחד מבכירי המוסד שעכשיו יהיה צורך להוסיף כמה מדפים לטובת ספרי המלחמה. "לא מדפים, חדר שלם", הוא תיקן אותי, וצדק. הספרים הראשונים יצאו לאור בתוך פחות מחצי שנה, ומאז הערימה רק הלכה והתגבהה. לקראת שבוע הספר שנפתח שלשום היא כבר הפכה לנחשול.    

ציבור הקוראים, אם אפשר לסכם את טעמו עד כה, נמשך בעיקר לספרים שעוסקים בתיעוד חוויות החטופים או בני משפחותיהם. ספרי החטיפה קולעים לצורכי ההתמכרות שלנו לפרטי הפרטים של הזוועות ולהזדהות הנפשית עם קורבנות האירוע. יש להם סוף צלול עם תחושת פורקן: יום השחרור או יום ההבנה המרה שכבר לא יהיה שחרור. כמובן, יש גם התחלה: שבת בבוקר, שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023. כל הישראלים יודעים כבר לדקלם את השעה המדויקת: 06:29. אבל מתי המלחמה התחילה באמת? בהתנתקות? בעסקת שליט? בכסף הקטארי? בסרבנות קפלן? נחשול הספרים עליה טרם הצליח לספק את הצימאון הגדול לתשובות. 

06:29 הוא שם הספר החדש של עמוס הראל מהארץ, ספר טוב על המלחמה, פחות על החטופים. הראל סוקר באופן מקיף ומעורר עניין את השתלשלות האירועים והמחדלים ערב המלחמה ובמהלכה, אבל שום פסקה בו לא תפיל מהכיסא את הקורא הישראלי, אלא אם כן מדובר בקורא מהמאדים. הרי כולנו כבר שמענו אלף פעם על ההתייעצות הטלפונית של הרמטכ"ל הרצי הלוי עם האלוף ירון פינקלמן באשמורת הבוקר הנורא ההוא, על התצפיתניות המודאגות שאיש לא הקשיב להן מלבד הוריהן, על טרגדיית כרטיסי הסים ועל שערוריית חומת יריחו. כולנו גם יודעים מתי וממי נודע לבנימין נתניהו על המתקפה, ומה הייתה הבעיה עם חיל האוויר בשעות הראשונות. הראל תופר את כל הסיפורים, ומכניס בהם סדר.

ככתב צבאי מוערך הוא הצליח לגבות גרסאות מגיבורי הפרשה, גיבורים בעל כורחם. כולם דיברו איתו, קרוב לוודאי. גרסאותיהם מוטמעות בספר, כפי שהוטמעו עד כה בפרסומים עיתונאיים רבים על תולדות המלחמה, בלי שימוש במירכאות או ייחוס מפורש למקור. ראשי מערכת הביטחון ובכירי צה"ל בתחילת העשור מעדיפים להתראיין לראשונה בפנים גלויות לוועדת החקירה הממלכתית, שאולי תקום אחרי הבחירות. הם כבר יודעים שהיא לא תעניק להם צל"ש, אם להתנסח בעדינות, אך מקווים שלפחות תגאל אותם רשמית מתיאוריות הבגידה ההזויות ומהטענה שהדרג המדיני חף מפשע, וכביכול רק הם אשמים במה שקרה ביום האחרון של חגי תשרי תשפ"ד.

הכותר החדש של עמוס הראל הוא מעין תחליף ועדה. עם ישראל אינו זקוק לה כדי להתוודע לפרטי האסון. בגדול הוא כבר יודע, על סמך התקשורת והספרים. ממילא שום ועדה לא תצליח לייצר נוסחה שתמנע את המחדל המודיעיני הבא, כשם שוועדת אגרנט 73' לא מנעה את הפתעת 23'. פיצוח מדויק ומשכנע של הקונספציה המפורסמת נמצא מעבר ליכולות של ועדה כזאת או אחרת, אך גם של ספר מלחמה בודד כזה או אחר, טוב וקריא ככל שיהיה. "הספר הזה נועד להזכיר לכולנו מה מחיר השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו", נכתב בעטיפה האחורית של "06:29". אכן, מדובר במחיר כבד מנשוא, אבל גם הראל עצמו אינו מסוגל למנות ולאבחן את כל השקרים שאפשרו את האסון. ספק אם חדר שלם בספרייה הלאומית יצליח להכיל אותם