מבט חטוף על כריכת הספר ושמו יבהירו מיד שלפנינו ספר השואב מאסימוב. ואולי לא באמת אפשרי לכתוב כיום מדע בדיוני בלי לשאוב ממנו.
בינה מלאכותית חזקה במיוחד נשלחת לפתור את משבר האקלים. בפרולוג, מדענים בוחנים את המערכת כדי לוודא שהיא לא תבחר בשיטה הפשוטה והברורה מכולם - לחסל את המין האנושי, מגלים כמה פגמים ופרצות, סוגרים אותם במה שנדמה כהרחבה של חוקי הרובוטיקה, ומזניקים את המיזם. מכאן אנו יוצאים לאוסף סיפורים קצרים המתקדמים על פני עשור ומתרחשים בעתיד הקרוב, בעוד כ־20 עד 25 שנה. בין הסיפורים אין קשר, ולרובם גם אין קשר ישיר לסיפור המסגרת, והם בוחנים את יחסי האדם והמכונה, בעיקר הרובוטים, בכמה רבדים. לקורא ברור שהבינה המלאכותית המתקדמת, בדומה לדינוזאורים הפרה־היסטוריים בפארק היורה, תמצא או תמציא פרצות חדשות; נשאר רק לראות איך זה יקרה.
פוסטהיסטוריה | צילום: הוצאת כנרת זמורה
הסיפור הראשון הוא לדעתי החלש ביותר בקובץ. הוא מספק רקע לתקופה המדוברת, מתאר כיצד בכל בית יש עוזר או עוזרת רובוטיים, ועוסק בתלות שהאנשים מפתחים בהם. הסיפור מתרכז בבניין משותף שבו דייר אחד מנסה לפתח לרובוטית שלו אישיות בדרכים לא נעימות, ומספר על התאהבות של מתבגר ברובוטית אדישה. המלצתי היא לדלג על סיפור זה או להתייחס אליו בסלחנות.
הכי מעניין
לעומתו, הסיפור השני נהדר והוא הטוב בקובץ. רובוט המשמש כמאמן שחמט אישי מסייע לאלכס לזכות באליפות העולם, ואף מזהה שנתיים מראש שחמטאי עולה שעלול לאיים על תוארו. לאלכס יש שנתיים להתכונן, אך יריבו הולך ומשתפר ולבסוף מנצח אותו. עוז משלב היטב בין פסיכולוגיה אנושית, מדעי המחשב, בינה מלאכותית, שחמט ושערורייה אמיתית מהשנים האחרונות: הניצחון המפתיע של הנס נימן על מגנוס קרלסן ב־2022 – פרשה שלוותה בהאשמות ברמאות, החרמות, תביעות ענק וסערה גדולה (נעשה עליה גם סרט מומלץ בנטפליקס).
פרקי המשנה של הסיפור קרויים על שם מסעי שחמט ממשחק אמיתי. בתחילה הם נראים כקישוט לא קשור, אך הם הופכים בהדרגה למסלול המשחק המתואר בסיפור עצמו, עד לסיום המפתיע. הערת הסופר בסוף מבהירה כי מדובר בתיעוד משחק אמיתי שבו AlphaZero – תוכנת בינה מלאכותית שאימנה את עצמה מול עצמה – הביסה תוכנת שחמט מסורתית וחזקה במיוחד באמצעות מהלכים שנראו בלתי הגיוניים. זהו סיפור מצוין שבהחלט יכול לעמוד בפני עצמו, ולדעתי עוד נכונה לו דרך ארוכה באנתולוגיות שונות.
שאר הסיפורים בקובץ נעים בין הקצוות, טובים יותר ופחות. השלישי הוא בעל הזיקה החזקה ביותר לאסימוב, עד כדי כך שמי שלא שולט היטב בספרות הרובוטים שלו יתקשה להבינו. לאורך הספר מפוזרים רמזים רבים מספור לאסימוב, ומן הסתם לא קלטתי את כולם - תרומתו לתחום, כפי שכתבתי בהרחבה במוסף זה, נרחבת מאוד וקשה לכתוב בלי להסתמך עליו - אבל רובם מהסוג שהקורא המבין ייהנה מעט יותר ויעלה חיוך נוסטלגי, ומי שלא מבין ידלג הלאה; בסיפור השלישי, לעומת זאת, היה מקום להסבר לטובת קוראים שאינם בקיאים בכתביו.
לקראת סיום הספר נעשה חיבור מחודש לסיפור המסגרת, ובעיקר לדרך שבה הבינה המלאכותית החליטה לפתור את הבעיה שהציבו בפניה עשור קודם, פתרון שגם הוא מוביל במידה מסוימת, ולא נרמוז יותר, לעולמו של אסימוב.
קוראי מדע בדיוני ייהנו מ"פוסטהיסטוריה", למרות חולשותיו. קוראים שאינם מהתחום יוכלו ליהנות מהסיפורים כבודדים, אולם הקישור הכללי שמתבצע ברקע הספר, כחלק מהסאבטקסט שלו ולא בצורה מפורשת, כנראה יתפספס אצלם מעט. אילו קריאה בספר זה תגרום להם לחזור ליסודות, דיינו.
עוד ביקורת של גדי איידלהייט
