לפנינו יצירת מופת מאת אחד מגדולי סופרי גרמניה, שליחה לא נס גם לאחר שנות דור מכתיבתה, ומוגשת כעת לקורא הישראלי כמעדן ספרותי בתרגום חדש. עוד בזמן כתיבתו נע "נרקיס וגולדמונד" בין שני צירי זמן שונים בתכלית; כיום, כמאה שנה לאחר כתיבתו, ציר הזמן של הקורא בהווה מצטרף למערכת זו.
על פני השטח, הרומן ממוקם בימי הביניים המאוחרים, בגרמניה שאז עוד לא נקראה כך אלא הייתה אוסף אקלקטי של נסיכויות ואחוזות, חלק מהאימפריה הרומית הקדושה. בין השורות ניכר כי הסה משליך את זמנו שלו, סוף שנות העשרים של המאה הקודמת, תקופת גסיסתה של רפובליקת ויימאר, אל המאה ה־14. הסה היה אז גולה מארצו המביט בה ממרחק, וסלידתו מהמיליטריזם של מלחמת העולם הראשונה התפתחה לסלידה מהתנועה הנאצית. באותם ימים היה מדובר עדיין בתנועה קטנה, אולם הסה היטיב לראות את הכיוון שאליו הדברים הולכים. סלידתו מתורת הגזע ותמיכתו הפומבית ביהודים במעשיו ובספריו, הובילו בסופו של דבר להחרמת ספריו בגרמניה הנאצית ולסיווגו כבוגד.
מיקום העלילה בימי הביניים אינו נובע מרומנטיזציה נוסטלגית לתקופת האבירים והנסיכות, אלא נועד לבחון את השאלה הכמעט נצחית – לאיזו מטרה צריך האדם להקדיש את חייו, לרוח או לחומר. שאלה זו נבחנת באמצעות שתי דמויות שהיו יכולות להיות זהות, אולם מתגלות כשונות זו מזו וכקיצוניות בנטיותיהן. הקיצוניות באה לידי ביטוי כבר בשמותיהן: נרקיס, איש ההגות והלוגוס, מהווה לכאורה היפוך מוחלט לדמותו המיתולוגית. הוא סגפן הסולד מן הגוף ומבבואתו הפיזית שהיא כנראה יפה במיוחד. הוא כל הזמן מתבונן – אם לא בבבואתו, אזי באחרים – והוא ניחן ביכולת לראות פנימה לעומקו של כל אדם. נרקיס, אינו מאוהב בעצמו הגופני אלא בעצמו השכלי, ומקדיש את חייו לעיון רוחני בעזרת מומחיותו ביוונית עתיקה.
הכי מעניין
מנזר האחיות הפליציאניות בקרקוב, 1890. | צילום: נתן קריגר, באדיבות המוזיאון ההיסטורי של קרקוב; מתוך הספר
מנגד עומד גולדמונד, צעיר ממנו בכמה שנים, שמשמעות שמו בגרמנית היא "פה זהב". בעוד נרקיס חווה את העולם דרך השכל, גולדמונד חווה אותו דרך החושים המיוצגים על ידי הפה. הפה האוכל והבולע, וגם הפה המנשק המייצג את הארוס בהתגלמותו.
נשלב את הדיון ביצירה תוך סקירה כללית ומהירה של כמה נקודות מפתח בעלילה, ובפרט במשפט הסיום. בספר זה, שבו המסע הוא החשוב, ידיעת השורה התחתונה אינה פוגמת כלל בקריאתו המלאה. להפך, היא מעודדת אותה.
בסיס האם
נקודת הפתיחה של המאבק, המתייחסת למכלול הפילוסופיה הגרמנית, מקאנט ועד ניטשה, מתרחשת במנזר "מריהברון", מוסד המבוסס על מנזר מאולברון שבמדינת באדן־וירטמברג. הסה כותב מניסיונו, שכן בנעוריו הוא נשלח ללמוד במנזר אולם לא יכול היה לשאת את הסדר הנוקשה, חווה משבר נפשי וברח. במנזר הבדיוני מייצג נרקיס את החתירה אל המוחלט והאלוהי, לעומת גולדמונד שאביו הועיד אותו לחיי נזירות מבלי שניתנה לו בחירה כלשהי. החברות בין השניים אינה טבעית ומעלה רינונים שכן מעמדם שונה, אולם אב המנזר אינו מונע אותה.
השיחות בין השניים מזכירות דיאלוגים אפלטוניים ודנות בנושאים כגון ענייני אמונה, האל והעולם – אמנם מנקודת מבט נוצרית, אולם כזו המאפשרת גם חשיבה יהודית, כגון הציטוט הבא: "אהבת האל, אמר באטיות ותר אחר המילים, אינה תמיד זהה לאהבת הטוב. אה, לו רק היה הדבר פשוט כל כך! מה הוא הטוב, את זה הכול יודעים, הרי הוא כתוב בעשרת הדיברות. אבל אלוהים אינו קיים רק בדיברות, אתה יודע, הם רק חלק אפסי ממנו. אתה יכול לקיים את המצוות ולהיות רחוק־רחוק מאלוהים" (עמ' 36).
נרקיס מזהה כי חברו חי בשקר, ואינו שייך לעולם המנזר. בפעולה קשה עבורו, המשלבת את אהבתו העמוקה לגולדמונד יחד עם הקרבת הקשר ביניהם, נרקיס דוחף את גולדמונד לגלות את עצמו מתוך עברו דרך חזרה אל דמות אימו, שנעלמה מחייו בילדותו ושאביו גרם לו להאמין שהיא הייתה אישה חוטאת ומופקרת; מושג האם יוסיף ללוות אותנו לאורך הספר. נרקיס דוחק בגולדמונד לנטוש את הנזירות, לצאת אל העולם ולממש את עצמו. כאשר גולדמונד פוגש אישה צוענייה שמכניסה אותו לרזי עולם היצר, הוא מבין שאכן מקומו אינו במנזר.
נרקיס וגולדמונד | צילום:
העולם שאליו נזרק גולדמונד הוא עולם כאוטי, נטול חוק וסדר, שונה לחלוטין מהמנזר הסגור שיש בו היררכיה ברורה. חייו הופכים לזירה של מאבק הישרדות וחופש מוחלט גם יחד, המתבטא במפגשי אהבים עם כל דמות נשית שהוא פוגש. המתירנות המתוארת בספר מפתיעה, שכן מדובר בחברה קתולית אדוקה, אולם נראה שכאן מתבצעת השלכה של השחרור ופירוק המוסר הבורגני שאפיין את שלהי רפובליקת ויימאר. גולדמונד אינו כופה את עצמו אף פעם; הנשים מתמסרות לו בקלות, ללא מאמץ מצידו. בכך הוא מייצג את הארוס בהתגלמותו, את כוח החיים היצרי, בניגוד לסגפנות של נרקיס הספון בתאו.
נרקיס צפה לגולדמונד גדולות, אך באופן מאכזב הוא נעשה נווד בטלן חסר כל אחיזה, חי מיום ליום, ואינו מממש כל פוטנציאל הגלום בו. ואז, ביקור אקראי במנזר ומפגש עם פסל של המדונה, משנה אותו וגורם לאמן שבו לפרוץ החוצה. הטיעון של הסה הוא שאמנות אינה יכולה לבוא מתוך סגפנות וגם לא מתיאוריה, אלא עליה לנבוע מהעולם עצמו, הניסיון והחוויה. גולדמונד לא היה יכול להיות אמן ללא הרפתקאותיו המפוקפקות, שכוללות אפילו רצח. הוא מוצא מאסטר שילמד אותו את המלאכה, ואת כל חוויותיו ואהבתו האפלטונית לנרקיס הוא מגלף לתוך פסל עץ בדמות חברו. העבודה כל־כך טובה, עד שגולדמונד מקבל דרגת אמן וחברות בגילדה, דבר שאינו מובן מאליו לאלמוני כמוהו. ואולם מיד לאחר קבלת התואר הוא נוטש את המאסטר שלו ואת בתו המצודדת, שהוא היה יכול לשאתה לאישה, וחוזר לנדודיו כדי למלא את מאגר היצירה שלו מחדש.
שביל הזהב
כוח החיות אינו הכוח היחידי כאן; גם למוות יש מקום נרחב ביצירה. ההשקה בין הארוס לתנטוס מגיעה לשיאה עם פרוץ מגפת הדבר, "המוות השחור". הקורא בימינו מבין שתיאורי הזוועה אינם רק היסטוריים, אלא מתייחסים לחברה הגרמנית גם בזמן כתיבת הרומן. התיאור המפורט של הפוגרומים ורצח היהודים שהואשמו בהפצת המגפה, הוא אות אזהרה מצד הסה, שראה את האנטישמיות ושנאת הזרים גוברות בגרמניה של ימיו.
על רקע המוות והפוגרומים פוגש גולדמונד את רבקה, נערה יהודייה שאביה נשחט בפוגרום. מפגש זה מהווה עבורו נקודת שבר, שכן לראשונה הוא נתקל באשה שאינה נענית לחיזוריו ואף לועגת להם. הנאות הבשרים לא ירפאו את פצעיה, והיא לא תמצא בהם מזור. גולדמונד חסר אונים מול סבלה של רבקה, ואינו יכול לספק את העתיד היהודי שהיא שואפת לו.
מתוך השבר הזה, ומתוך הכרה שהמוות קרוב ומעבר לפינה, מנסה גולדמונד לחזור אל האמנות ואל המאסטר שלו. אבל הדבר אינו אפשרי והוא נופל שוב למלכודות אהבים – שהפעם כמעט מביאות עליו את מותו. ידידו הוותיק נרקיס מציל אותו, והמפגש בין השניים מחזיר את גולדמונד למנזר, שם ניתנת לו האפשרות להמשיך וליצור, להחיות את התיאולוגיה בפסלים, איקונות וקישוטים, ולהקדיש את עצמו דרך האמנות לאל ולרוח.
ואולם גם חזרה זו למנזר נועדה לכישלון, ושוב מבכר גולדמונד לצאת לעולם, תוך שהוא משאיר את עבודתו – דמותה של האם הראשונה, חווה – לא גמורה מתוך ידיעה שהוא לא יכול להשלימה. רק בסוף הרומן, כשהוא עייף, מובס ולמעשה גוסס, חוזר גולדמונד למנזר.
מילותיו האחרונות של גולדמונד לנרקיס, כעת אב המנזר, הן פסגתו של הספר ואמירה שתלווה את הקוראים זמן רב אחר כך: "אבל איך תמות אתה יום אחד, נרקיס, והרי אין לך אם? בלי אם אי אפשר לאהוב. בלי אם אי אפשר למות". אין קיום לחיי רוח בלבד. לנרקיס לא הייתה אם ולכן הוא כאילו כלל לא נולד וגם לא יכול למות. כלומר, חיים ומוות דורשים השתתפות בעולם ולא הינזרות ממנו.
בנקודה זו מסתיים הרומן וממשיכות המחשבות. הסה שולל את דרכו הסגפנית של נרקיס, אולם בוודאי שגם דרכו ההוללת של גולדמונד אינה התשובה לחיים בעלי תוכן ומשמעות. מכאן, על כל קורא להמשיך בעצמו. עבורי, דווקא היהדות מספקת פתרון לסוגיות שעולות בספר, בכך שהיא לא רק מאפשרת את השילוב של חיי הקודש והחול, אלא אף דורשת זאת. היהדות אינה מעודדת נזירות, לא מחיי משפחה ולא מחברת אנשים. היא דורשת לקדש גם את מעשי החולין, ובפרט את הקשר האינטימי הזוגי, בחיי נישואין פוריים. אל לו לאדם למנוע מעצמו את התענוגות, אולם הוא חייב לרסן את עצמו, לתת מקום גם לעצמיות וגם לשכליות שלו, ולראות בהם מבנה שלם אחד, ללא צורך לבחור את האחד ולהקריב את האחר.