טירוף או הישרדות: מה גרם לעם היהודי הקטן להילחם שוב ושוב באימפריה הרומית

בהיסטוריה האנושית יש שנים שותקות ויש מדברות. יש תקופות שהותירו אחריהן זיכרון דל ומעט דמויות ומקורות, ולעומתן תקופות רוגשות במלחמות, מהפכות, מנהיגים ויצירה ספרותית. את המחצית הראשונה של ימי הבית השני ניתן לשייך ל"מנזר השתקנים". לעומת זאת, המחצית השנייה היא מהתקופות המדברות ביותר בתולדות עם ישראל – עתירת מאבקים, תהפוכות ותיעוד ספרותי.

ספרו של פרופ' בארי שטראוס הוא ניסיון נועז לכנס בכרך אחד את סיפורה של התקופה התוססת הזאת. המילים "יהודה נגד רומא" אינן רק שם של ספר או תיחום של תקופה – הן נותנות ביטוי תמציתי למה שיכול להתפרש כטירוף של אומה קטנה בפרובינציה שולית, המסרבת להשלים עם אובדן חירותה וקוראת תיגר שוב ושוב על האימפריה הרומית, זו שהביסה את קרתגו וחרשה אותה, רמסה תחת המגף שלה את הממלכות הסלווקית והתלמית, ושאגן הים התיכון הוא מגרש המשחקים של מכונת המלחמה האימתנית שלה. בהקשר הזה, השאלה "מה היה", המונחת לפתחו של כל היסטוריון, היא רק הקדימון לשאלה המהותית המנסרת בחלל: מה הניע את האומה היהודית לחצות שוב ושוב את גבולות הרציונל המדיני ולהתנפץ בלי הרף אל מלחמות שהפרספקטיבה ההיסטורית הרווחת רואה בהם מלחמות אבודות?

בבחירתו לארוז את שלוש המרידות הגדולות – מהמרד הגדול, דרך מרד התפוצות, ועד למרד בר כוכבא – לספר אחד, מציב שטראוס הנחת יסוד: אין מדובר באירועים בודדים או מנותקים, אלא ברצף שיש לבחון את הרציונל המשותף שלו. למעשה, הספר סוקר כמאתיים שנות היסטוריה, המתחילות מהכיבוש הרומי של ארץ ישראל בשנת 63 לפנה"ס ועד שלהי מרד בר כוכבא בשנת 135 לספירה, ואף את ההשלכות המאוחרות של אירועים אלו.

שטראוס הוא היסטוריון יהודי־אמריקני, המתמחה בהיסטוריה הצבאית והמדינית של התקופה הקלאסית – מיוון ורומא שבמערב ועד פרתיה שבמזרח. הכתיבה שלו, בספר זה ובחיבורים נוספים, משקפת את הידע המקיף שלו בגיאופוליטיקה ובספרות של התקופה ובדיון המחקרי עליה. את מטען הידע הזה הוא מגייס לפתרון החידה של העימות המתמשך בין יהודה לרומא, וליתר דיוק: בין היהודים ובין רומא.

אף שהוא מצוי היטב בספרות המחקרית של התקופה, קהל היעד של שטראוס אינו חוקרים באקדמיה, והוא נמנע מהיגררות לדיונים אקדמיים שיסיטו את הקורא מן העיקר. הוא מהלך בזהירות בין הקורא המלומד, המכיר את המחקר, ובין הקורא הסקרן שמבקש לקבל רומן היסטורי שאינו דורש ידע מקדים.

לפני המחבר עמדו חומרי גלם למכביר: דמויות, אירועים, ממצאים ארכיאולוגיים, נסיבות. מהם הוא נאלץ לברור את מינון הרכיבים שישולבו בתבשיל המוגש בפנינו. את מהלך הספר מובילות שלל דמויות מפתח. באמצעותן מתווך המחבר לקורא את אירועי הזמן, דרכן הוא עומד על הלך הרוח והמניעים שהפעילו אותן ואת בני דורן. הדמויות זוכות לתיאורים מפורטים – מאופי ומראה חיצוני, ועד פועלן ומעמדן הציבורי.

כדי ליצור דמויות מורכבות, המחבר לא נמנע מלשלב שיפוטיות ורכילות. כך לדוגמה הוא מתאר את הקיסר הרומי טריאנוס: "הוא היה חזק גופנית ונפשית... נראה טיפש ונחשב ישר" (עמ' 256). הוא איננו מדלג על מגוון קשריה הרומנטיים של ברניקי, אחותו של אגריפס - בין השאר עם טיטוס, ומוסיף: "ברניקי הייתה יפהפייה, עתירת קסם ואדוקה באמונתה. היא הייתה גם שאפתנית, אמיצה ובעלת תבונה פוליטית" (120). כדי לרצות דעות שונות ואולי כדי להדוף ביקורות, המחבר מגלה נטייה לאחוז את החבל משני קצותיו: "המורדים היו לוחמי חירות, נועזים והרואיים ועד גבול מסוים הם ראויים להערצתנו. אך הם היו גם רצחניים ולכודים באשליות" (עמ' 21). במטרה להכניס את הקורא אל ההווי של התקופה, הספר משובץ בתיאורים של מבנה המקדש וטקסיו, מסע המוות של הנידונים לצליבה, מאפייני תהלוכת הניצחון ("הטריומף") של אספסיאנוס ובנו טיטוס בפורום ברומא ועוד.

טירוף או הישרדות

כבר במבוא לספר מציב שטראוס את ההסבר שלו ל"טירוף" המרידות: "יהודה נאבקה על הישרדותה כדת, כעם וכאומה". בדברים אלו הוא מתכתב היטב עם חוקרים כמו יוסף קלוזנר וספרו המונומנטלי "כשאומה נלחמת על חרותה". לטעמי המחבר ממעיט בתפקידו התודעתי של המרד החשמונאי - מרד שלימד את העם היהודי לשוב ולאחוז בחרב ולהילחם על חירותו הרוחנית והלאומית, לאחר שגזירות הדת של אנטיוכוס הבהירו לו שללא צבא לוחם, אין היתכנות לקיים אומה השומרת על צביונה. הוא מדלג גם על המרידות של אריסטובולוס ובניו, בסמוך לכיבוש הרומי. מרידות אלה מלמדות על תודעת החירות שהושרשה באומה בימי המדינה החשמונאית, אותה תודעה ששטראוס מכנה "אש קודש הבוערת בליבם של לוחמים" (עמ' 22).

אחת התרומות המשמעותיות של המחבר היא אלומת האור שהוא שופך על הממלכה הפרתית ומעורבותה בעימותים של יהודה מול רומא. המומחיות של המחבר בגיאופוליטיקה הבין־מעצמתית והברית המתמשכת בין יהודה לממלכה הפרתית עוד מימי אלכסנדר ינאי, יוצקת ל"טירוף" המרידות ממד של רציונל מדיני. בעוד שבשיח הרווח נתפס העימות כציר דו־קוטבי – יהודה מול רומא – שטראוס מראה כיצד בכל אחת מן המרידות יש גם מבט מזרחה, אל פרתיה – הממלכה שהדפה את רומא שוב ושוב.

כמבוא לדיונים בשלוש המרידות הגדולות, מפרט שטראוס כמה אירועים מכוננים שראוי לראות בהם הקדמות למרד הגדול. בהם ההתקוממות העממית הנרחבת נגד מזימתו של הקיסר קליגולה להעמיד את הצלם שלו בבית המקדש. באירוע הזה הצליחה האומה היהודית הכנועה לגרום למצביא רומי לסגת, בזכות עקשנותה, נחישותה ונכונות ההקרבה שלה. קלוזנר כינה את האירוע הזה "רגע גדול בחיי האומה".

את אירועי המרד הגדול (70-66) מקיף המחבר מראשית לאחרית. ההתלקחות בימי פלורוס, נקודת האל־חזור במפלת גסטיוס גאלוס, קבוצות הלוחמים מול ההנהגה הירושלמית, נפילת יודפת ושאר ערי הגליל, ולבסוף המצור על ירושלים ונפילתה. הסקירה נשענת ברובה על הנרטיב של יוסף בן מתתיהו, שיחסו העוין למנהיגי המרד הביא אותו לתאר אותם באור שלילי. שטראוס מצידו אינו חוסך ביקורת מיוספוס ומההתרפסות שלו בפני נותני חסותו הרומיים, ומציג אותו כדמות רבת־סתירות (עמ' 158): "פרגמטי ובעל עקרונות, מעורר השתאות ומעורר פלצות, אכזר ונדיב". בניגוד לגישות מקובלות, המטילות על לוחמי המרד את אשמת החורבן, שטראוס נכון לייחס להם אומץ לב, נחישות, תושייה ודבקות במטרה. בהערכה זו הוא מתכתב עם חוקרים ישראלים כמו פרופ' מנחם שטרן הי"ד, שראה בלוחמי המרד דבוקה הראויה לכינוי "לוחמי חירות ישראל".

מבין הסתייגויותיי לפרק זה אציין כי להבנתי "המרד הגדול" לא היה אירוע יזום אלא אירוע מתגלגל שהיישוב ביהודה נגרר אליו כתוצאה מרצף מתקפות רומיות שדחקו אותו להתגונן – התגוננות שהפכה למרד. אבחנה זו שומטת את הטחת האשמה המסורתית על "הבריונים" שבחוסר אחריות יצאו נגד רומא, ומסייעת להבין מדוע המרד בראשיתו הונהג לחלוטין בידי הממסד הירושלמי ולא בידי "קנאים" או "סיקריים".

בשנת 115 לספירה, כ־45 שנים לאחר חורבן המקדש, פרץ מרד התפוצות: גל התקוממויות בזירות שונות של התפוצה היהודית ברחבי האימפריה הרומית. דלות המקורות אינה מאפשרת להעניק מענה מספק לשאלות היסוד: מה הניע קהילות יהודיות רחוקות זו מזו לצאת לעימות עם רומא וסמלי שלטונה, והאם היה ביניהן תיאום מוקדם. שטראוס קושר את האירועים למערכה שניהל טריאנוס נגד פרתיה - ממלכה שהיהודים היו בה גורם דומיננטי, ומעלה את האפשרות לעידוד פרתי. לצד זאת הוא מזכיר את משקעי חורבן ירושלים והמקדש, ואת התרעומת על המס המשפיל שהטילה רומא על היהודים. כמו כל חוקר טוב הוא מציף שאלות, אך שברירי המקורות מותירים גם אותו עם מענה המבוסס על השערות שהוא דואג לסייג.

מרד בר כוכבא (135-132 לספירה) הוא האירוע שחותם את סדרת המרידות של יהודה נגד רומא. גם למרד זה אין בידינו תיעוד סדור. עם זאת, המחקר על מרד בר כוכבא עשיר מאוד, ונשען על קטעי מקורות וממצאים ארכיאולוגיים לצד מידע הטמון בספרות חז"ל. הערך המוסף של עולם המחקר נסמך על מטבעות ואיגרות שנחשפו במדבר יהודה לאחר הקמת המדינה. את המידע הרב הזה שוזר שטראוס לסיפור, שבליבו בוערת שאלת הרציונל: מה הביא אומה שהוכנעה לא מכבר בשתי מרידות, לשוב ולהתנפץ באופן יזום ומודע אל מרד נוסף. כמקובל במחקר, שטראוס מזכיר את בניית איליה קפיטולינה על חורבות המקדש כגורם מניע, ולצידה מדגיש את תודעת החירות שהנחתה אותם: "הם ראו עצמם כיורשי המכבים, הם נלחמו למען החירות" (עמ' 292). את רציונל המרד הוא מבקש להמחיש גם באמצעות דברים המיוחסים לצ'רצ'יל: "אומות שנופלות תוך כדי לחימה קמות שוב, אך אלה המקבלות את דינן בהכנעה - חרוץ דינן" (עמ' 292).

לעומת שטראוס, הרואה בגזירות הדת ענישה על המרד, אני סבור שגזירות הדת היו הזרז למרד: זו הייתה מלחמה על היהדות, על הזהות, על ברית המילה ואכילת המצה. רומא פעלה לעקירת היהדות; מרד בר־כוכבא פרץ כדי לשמר אותה, גם במחיר הדמים הנורא שהיה ידוע מראש, כפי שביטא זאת רבי חנינא בן תרדיון כשהעלו אותו באש על לימוד התורה (בבלי עבודה זרה יח, א): "גווילין נשרפין ואותיות פורחות".

חריגה מהנרטיב התבוסתני

ימי הבית השני, ובמיוחד התקופה שבה עוסק הספר, מלווים אותי כבר עשרות שנים; אני מהלך בהם יחף, ביראת כבוד, בסקרנות ובהשתאות, וגם במעורבות רגשית הנעה בין הזדהות נלהבת לביקורתיות נוקבת. אל הספר הזה באתי בחשדנות ובחשש, אך מצאתי מחבר שעשה את הבלתי אפשרי, גם אם לא הסכמתי עם חלק מקביעותיו. הספר הוא מעט המחזיק את המרובה - מקיף אך ממוקד, עשיר במידע, בתובנות ובחומר למחשבה.

מעלתו של הספר היא החריגה מהנרטיב התבוסתני, המגדף את המורדים ומנהיגיהם, ובז ללאומיות ולתודעת החירות. המחבר לא נמנע מהשלכת האתוס של גבורת לוחמי ישראל בימי בית שני על תקומתה של מדינת ישראל, כשהוא מסכם בשאר רוח (עמ' 324): "כדי לשרוד, עם זקוק לחרב... גבורתם של המורדים ברומא הציתה את הלב גם כאשר לא הצילה את המדינה. הציונות, המודל המובהק של תנועת שחרור לאומית, השיגה סוף סוף את מה שחמק משמעון בר גיורא ומשמעון בר כוכבא".

ד"ר מיכאל בן־ארי הוא מרצה במכללת אורות ישראל