במשך שנים רבות חי הסופר סלמאן רושדי במחתרת, תחת אבטחה כבדה, נע בין דירות מסתור. הסיבה לכך הייתה פתווה, פסיקת הלכה דתית, שהוציא נגדו האייתוללה חומייני, מייסד הרפובליקה האסלאמית של איראן, הקוראת לכל מוסלמי מאמין לרצוח את רושדי בעקבות פרסום ספרו הרביעי, "פסוקי השטן", שראה אור ב־1988. הספר, שהציג באופן לא מחמיא את הנביא מוחמד, את דתו ואף את הרודנות האסלאמית, פתח על רושדי את שערי הגיהינום. רושדי, שכבר זכה אז בהכרה בינלאומית בעקבות ספריו הקודמים, ואף קיבל את פרס בוקר היוקרתי על "ילדי חצות", הפך לדמות שנואה בקרב קהל אסלאמי קיצוני, שהחל לרדוף אחריו ואחרי חנויות שמכרו את ספריו.
כ־35 שנים אחרי פרסום "פסוקי השטן", כשמאחוריו עשרות ספרים נוספים וכאשר נדמה היה שאימתה של אותה פתווה התפוגגה, היא שבה ופערה את לועה המאיים. בקיץ 2022, במהלך כנס ספרותי שהתקיים בצפון מדינת ניו־יורק, צעיר אמריקני ממוצא לבנוני רץ לעבר רושדי שישב על הבמה ודקר אותו בגופו שוב ושוב, לעיני הקהל המבועת. רושדי, שהובהל לבית החולים כשהוא בין חיים למוות, שרד אך נכנס למנהרת שיקום מתישה וממושכת, ואף איבד את הראייה באחת מעיניו.
בספר "סכין", שכותרת המשנה שלו היא "הרהורים בעקבות ניסיון רצח", מתאר רושדי בפרטי פרטים ומבלי לחסוך מהקורא דבר, את השתלשלות הימים והאירועים מהרגע שבו נדקר באכזריות ועד ליום שבו הצליח, כמעט בכוחות עצמו וכשהוא עומד בבטחה על רגליו, לשוב אל אותה נקודה שבה כמעט נרצח, כמי שניצח את הרוע והמשיך בחיים.
הכי מעניין
הניצחון הזה הוא המוטיב הראשון שעולה מן היומן הממוארי שכתב רושדי. מלחמתו רבת השנים באותה פתווה ובכל מה שהיא מייצגת הגיעה לשיאה בביטוי מוחשי ומדמם, התגשמה פתאום לאחר שנים רבות כל־כך, והתנגשה בריצת אמוק בחייו השלווים, כשהוא כבר איש מבוגר ושבע ימים. והנה, למרות הכול, הוא יכול לה. הוא צלח את הים, הוא חי. ניצחון החיים על המוות הוא רעיון מרכזי בספר, והוא עומד נקי בפשטותו אף שהוא מורכב מאוד. משום שכפי שכבר נאמר, רושדי איננו מקל על הקורא, ובדרך לאותו ניצחון הוא מעביר אותו בתוך מסע רפואי מייגע וכואב. הספר מכיל תיאורים קליניים ופיזיים שאינם חסים על הקורא הרגיש, ומניחים בפניו את המשמעות המכוערת והפלסטית של שיקום מפציעה.
החולשה שמאחורי האלימות
ניצחון החיים על המוות במובן הרגיל והמילולי הוא ציר שיכול היה להחזיק את הספר לבדו, אך עדיין היה מותיר אותו, עם כל הכבוד לאירוע הקשה, חסר וצפוי במובן הספרותי. צירים נוספים מעמיקים את הסיפור והופכים אותו למיוחד במינו. אחד מהם הוא המאבק ההומני של רושדי הסופר נגד האלימות בכלל ונגד האלימות והקנאות הדתית בפרט.
במסגרת ניסיונו להתמודד עם אותה קנאות נוקשה, רושדי מקדיש מספר לא קטן של עמודים לשיח דמיוני בינו ובין הדוקר, ששמו האדי מטר. לטעמי זה אינו שיח פייסני המנסה להיכנס לעולמו של המחבל מתוך חמלה והכלה, או מתוך רצון תם ונאיבי בשלמותם של כל הבריות. רושדי אינו מסתיר את שאיפתו שהדוקר יבלה שנים רבות ככל היותר בין כותלי הכלא, והוא אף לא קורא לדוקר בשמו המלא, אלא מכנה אותו "מ'', או "ה־מ''. אולי זו בחירה שיש בה זהירות משפטית, אך להערכתי יש כאן יותר מכך. רושדי לא באמת מעוניין להכיר את האיש הממשי שפגע בו. הוא כן מעוניין, באמצעות הדיאלוג המדומיין איתו, להתנצח עם הקנאות הרצחנית שהוא מייצג. הוא מעוניין לשבור, או לפחות לסדוק, את תפיסת עולמם הנוקשה והנוקבת של אנשים המאמינים שדינו של סופר כמו רושדי לתלייה. והוא עושה זאת באמצעות כלים תיאולוגיים ואף פסיכולוגיים, שכמו מפשיטים את הדוקר מלבושו הדתי וחושפים את הפגיעות, את השבירות, את הבדידות, את החשכה ואת חוסר הביטחון. שוב, לא כדי לחוס עליו ולחון אותו, אלא כדי לומר שהמעשה הדתי הקיצוני שמביא את הרגליים לרוץ ואת הסכין להישלף איננו מעשה של קדושה, אלא מעשה אנושי נואש שבו אדם קטן, חלש, ריק ותלוש, מוצא סוף־סוף משהו להיאחז בו.
"אני חושב על כמה רוצחים אחרים שהדת הייתה המניע שלהם", כותב רושדי, ומציין את "הגברים במטוסים החטופים ב־11 בספטמבר 2001, והגברים במומבאי שתקפו ברצחנות את מלונות 'טאג' פאלאס'... אני לא זוכר אף אישה או מאהבת שאי־פעם היו קשורים למישהו מהם, איזשהו שותף־לחיים מזועזע שהוקיע אותם והתאבל עליהם בו־זמנית. אולי גברים מאוהבים מתקשים יותר לבצע התקפות כאלה בדם קר. אולי בדידותם של אנשים כאלה היא תנאי הכרחי לנכונותם לעשות מעשים כאלה. ואולי אתה... חבר באותה קבוצה של רוצחים בודדים" (עמ' 174).
השיחה עם המאמינים מופיעה בצורה ישירה יותר לקראת סוף הספר, כשרושדי מסביר, אולי אחת ולתמיד, את יחסו אל הדת. הוא אומנם כותב על "ויכוח אחד שלא הייתי מעוניין להמשיך איתו הלאה: הוויכוח שהרס את חיי. הוויכוח על אלוהים" (עמ' 192), אך הוא בכל זאת ממשיך אותו. ולא רק באותם עמודים ספורים. החברים שרושדי מזכיר שוב ושוב הם בעיקר עמיתיו הסופרים ובהם פול אוסטר, ביל ביופורד, מרטין איימס ועוד. אלו חברים שחולקים איתו, בדרכם, את אותו מאבק הומני, ובאופן מצמרר ופואטי חולקים איתו את גם את המאבק על החיים עצמם – הוא בפציעתו והם במחלות שלוקחות אותם אל סופם. הנוכחות שלהם בספר מסייעת למצֵב את רושדי בתוך אותו שיח, בתוך אותה התנצחות של האמנות החופשית וההומניסטית עם ההקצנה והקנאות. הסכין, שחורזת את כל צירי הספר, משמשת בשיחה הזו כלי שמסמן גבול: היכן עומד הרוע, היכן עומדים אנחנו.
להחזיר את השליטה
מעניין לשים לב שהשיחה הזו איננה חדגונית. רושדי, שמעיד על עצמו כאתאיסט, מודה במבוכת־מה הנובעת מהישארותו בחיים כנגד כל הסיכויים. כאילו יש איזה כוח עליון ששמר עליו. יתרה מזו, רושדי מציין בעצמו שהוא אומנם אדם ריאלי המאמין רק במה שישנו לפניו, אך גיבורי ספריו, וספריו בכלל, מתרחקים אל המרחב הלא רציונלי, כאילו נושאים את האמונה במקומו. "אני לא מאמין בניסים, אבל ההישרדות שלי היא נס. אז טוב. שיהיה. המציאות של הספרים שלי - נו טוב, תקראו לזה ריאליזם פנטסטי אם אתם חייבים - היא עכשיו המציאות הממשית שבה אני חי. אולי הספרים שלי בנו את הגשר הזה במשך עשרות שנים, ועכשיו... הקסם הפך לריאליזם. אולי הספרים שלי הצילו את חיי".
ציר נוסף שנותן לספר כובד משקל, הוא ציר האהבה. "כשהמוות מתקרב אליך מאוד, שאר העולם מתרחק, ואתה יכול להרגיש בדידות גדולה. בזמן כזה, מילים טובות מנחמות ומחזקות... במשל עשרים וארבע השעות הבאות נעשיתי מודע לכמות האהבה שזרמה לעברי, מפולת של אימה, תמיכה והערצה" (עמ' 64). האהבה המגיעה מהקהל ומהעולם עוטפת את רושדי, והוא מגלה את קיומה הרחב, את הנוכחות שלה ואת היכולת שלה להיות שותפה בריפוי שלו.
זוהי גם, ואולי בעיקר, האהבה בין רושדי ובין אלייזה, בת זוגו הנוכחית. הסכין שחתכה בבשרו וגרמה לו לכתוב את המילים הללו, הכריחה אותו לחשוף את מערכת היחסים שלו בהווה. היא מוצגת בעדינות וברוך, ורושדי לוקח אותנו אל תחילתה. אלייזה, אשת ספר ומשוררת, מוצאת עצמה בלב דרמה, הן בתפקיד בת הזוג התומכת בשיקומו המנטלי והפיזי של אהובה, והן כמי שנאלצת להתמודד עם אור הזרקורים הציבורי ועם הפחד. שהרי הסכין חתכה גם את עולמה, הזוגי והאישי, ונדמה שגם לה אין באמת מקלט מפני אותה אלימות. אך אלייזה איננה בורחת. היא אוחזת בידו של בעלה, מתהלכת אתו בעליות ובירידות, מחוללת את הנס שאהבה יכולה לחולל.
הבחירה לפרסם את הספר שייכת גם היא למאבקו של רושדי. המאבק לחיים, המאבק בחשכה האלימה ההולכת ומתפשטת בעולם, והמאבק להחזיר לעצמו את השליטה בחייו, שליטה שנלקחה ממנו בצורה גסה ומדממת. רושדי מסרב לראות בכתיבה מעשה של תרפיה, אבל מודה שכתיבת הספר גרמה לו להרגיש טוב יותר ובכך הייתה חלק ממסע הריפוי. החזרת השליטה לחיים והיציאה מעמדת הקורבן לעמדת היוצר, משמעותית עוד יותר כשמדובר במלאכה שמגדירה את חייו של האמן ושהופכת אותו למי שהוא. לא רק שרוב שנות חייו של רושדי הוא סופר, אלא שעובדת היותו סופר היא שהביאה עליו את הסכין. הוא נדקר בגלל מה שכתב, ויחלים בגלל מה שכתב. זה מה שעושה את כתיבתו של הספר לפעולה שהייתה חייבת להתרחש.
עוד כתבות בנושא
