מרוב משמעות פוליטית, הוצאת הספרים מסתירה מהקורא הישראלי מידע חשוב

הספר "גנים בימי מלחמה", קובץ סיפורים של פליט מלחמה מסרייבו על קסמם וייעודם של גנים אירופיים, הפך באופן מפתיע לרב־מכר בישראל. במהלך הקריאה מתגלה מקור המשיכה של הספר הזה עבור הקורא הישראלי העכשווי: הצורך במקום מפלט מהמציאות העכשווית המדממת, והגילוי כי גם מקומות וערים שחוו מלחמות קשות, כמו סרייבו של שנות התשעים, עשויים לצמוח מחדש. ואולם בסוף הקריאה מתברר כי יותר מהצורך במקום מפלט, יש צורך באמת פשוטה שלא תאבד בתרגום.

בהקדמה לספר פורש בפנינו העורך, מרקו מרטלה, את גלגוליו של החיבור: הכותב, תיאודור צריץ', היה סטודנט צעיר כאשר הצבא הסרבי החל להפגיז את עיר הולדתו סרייבו. צריץ' נמלט מארצו ויצא לגלות. לאחר כמה שנים הוא חזר לסרייבו והחל לפרסם שירה וביקורות ספרים בעיתונות המקומית, לצד טיפוח גן. בשנת 2011 הציע לו מרטלה, עורך איטלקי של כתב עת צרפתי בתחום הגינון, לפרסם מאמרים בכתב העת. מרטלה התפעל מהמאמרים והחליט לאגד אותם כספר המורכב משבעה סיפורים קצרים בגוף ראשון, שבהם מספר צריץ' על גנים שונים באירופה ועל התפקיד שמילאו בחייו בזמן גלותו. הסיפורים כתובים באופן פיוטי וקולח, והמתרגמת אריקה מחיה, שתרגמה אותם מצרפתית, ראויה על כך לשבח.

הסיפור הראשון בספר, "גן עדן וגת שמנים", מציג את סיפור היכרותו של צריץ' עם עולם הגינון. ב־1994, כשנתיים לאחר הבריחה מסרייבו, התגורר צריץ' בלונדון ועבד כסבל. צפייה בסרט בשם "הגן", מאת הבמאי דרק ג'רמן, עוררה בו התפעמות. הוא גילה כי הבמאי מת כמה חודשים קודם לכן, וכי הסרט צולם ברובו בגנו הפרטי, הפתוח למבקרים. תיאודור החליט לבקר באותו גן ייחודי, והביקור עורר בו התרגשות גדולה והבנה כי "גינון הוא מעשה של אמונה בעתיד, עיוורת כמו כל מעשה של אמונה".

התובנה של צריץ' הדהדה בי את הסיפור החז"לי הנודע על חוני המעגל שראה אדם זקן נוטע עץ חרוב אף שלא יזכה לראות את פירותיו. לתמיהתו של חוני השיב האיש כי הוא שותל את העץ עבור נכדו, בדיוק כפי שאבותיו עשו זאת עבורו.

מעשה של אמון?

את הסיפור אודות הגן של דרק ג'רמן מסיים תיאודור כך: "אם העולם שסביבנו מזדעזע, והמוות בכל צורותיו צובר תאוצה, לא נותר לנו אלא להפוך פיסת אדמה כלשהי, לא משנה איזו, למקום מזמין, למקום לעוד חיים. זה מה שאמרתי לעצמי כשעמדתי על החוף והרגשתי שלווה משונה, לראשונה, נדמה לי, מאז עזבתי את ארצי".

הסרט "הגן", שצפיתי בו בעקבות הקריאה בספר, הוא מעין מדרש קולנועי של יוצר אירופי על המשמעות התרבותית העכשווית של מרחב מזרח־תיכוני – גת שמנים בירושלים, מקום תחילת זרימתו של נחל קדרון מהר הבית לכיוון ים המלח (והנה עוד קישור לעץ החרוב של חוני המעגל שנשתל לא רחוק משם). על פי המסורת הנוצרית, זה המקום שבו התפלל ישו את תפילתו האחרונה  בלילה שלפני צליבתו. בסרט ממקם דרק את גת שמנים של לפני אלפיים שנה על חוף הים האנגלי, בתוך גינת ביתו. כך נוצר קישור מטאפורי בין היכולת האנושית להצמיח עולמות רוחניים ותרבותיים למרות המרחק בזמן ובמרחב, ובין היכולת לבצע את אותו הדבר בדיוק עם צמחים ועצים.

בסיפור נוסף, "הגן של גודו", מספר תיאודור על הגן שטיפח המחזאי סמואל בקט בעת גלותו בצרפת, ועל הקשר בין יצירתו ובין הגן הזה. הקשר האישי שחש צריץ' אל בקט נחשף בסוף הסיפור: "אולי תחושת האחווה הזו עם צמחי הגן ניחמה אותו… כמו המילים שבקט שרבט על הנייר במאמצים מייסרים, ושכמה שנים לאחר מותו, תלמיד בסרייבו יקרא חבוי במיטתו, בזמן שמטר פצצות יחל לרדת על העיר ולהרעיד את הקירות". שוב, הסיפור על אודות הגן מסתיים בזיכרון המלחמה וקושר בין הפחד מן הפצצות ובין הבקשה לגאולה ולשלווה דרך עבודת הגינון והקריאה הספרותית.

התחושה שהספרות והגינון הן מענה למוראות המלחמה – ואחת היא אם מדובר בבלקן או במזרח התיכון – הולכת ומתבססת בסיפורים הנוספים בספר. יתרה מכך, כמעט כל אחד מהגנים המתוארים בסיפורים השונים נקשר אל יצירה תרבותית מסוימת שצריץ' מביא איתו לאותו גן, כגולה מארצו שנושא עימו את אוצרותיו התרבותיים. נדמה שמיותר להרחיב על ההקשר היהודי והישראלי של התמה הזו.

בסוף הספר מובא מכתב של צריץ' למרטלה, עורך הספר, ובו הוא מביע צער על כך שכתב את המאמרים, שכן אמונתו הבוערת היא דווקא בעבודת האדמה, לא בכתיבה. נפעם מהמכתב חזרתי לקרוא את הקדמת המתרגמת, אריקה מחיה, המציינת כי המלחמה היא שמניעה את מסעו של צריץ', אך למעשה הספר עוסק בחיפוש תמידי אחר גן אבוד ובלתי מושג. בסיום דבריה היא כותבת: "בדומה לגינון, תרגום אף הוא מעשה של אמון... אך בימי מלחמה הוא רוכש משמעות פוליטית עמוקה יותר… לתרגם משמעותו להאמין שדיאלוג אפשרי, שקולות יכולים לחצות גבולות ושפות יכולות להיפגש".

אכן, דמותו של צריץ', שנמלט מסרייבו מפני הצבא הסרבי אך חזר כעבור שנים לעיר מתפקדת ורב־לאומית, עשויה ללמד אותנו על אפשרויות הצמיחה האנושית והגישור על גבולות ושפות.

בעקבות הדברים יצאתי לחפש אחר תיאודור צריץ' במרחבי הרשת, ואולם לאחר חיפוש קצר גיליתי כי אין אדם כזה. תיאודור צריץ' הוא שם־עט, או למעשה הטרונים (דמות בדויה שהמחבר מייחס לה ביוגרפיה וסגנון כתיבה ייחודי משלה) של מרקו מרטלה עצמו. שמות עט הם לחם חוקו של עולם הספרות. כותבים מוערכים כמו רומן גארי השתמשו באפשרות הזו כדי להעניק ליצירתם את ההזדמנות להישפט בזכות עצמה, וכותבים אחרים, כמו המשורר פרננדו פסואה, יצרו באמצעות הטרונימים דמויות בדיוניות עם ביוגרפיה משלהן וסגנון ספרותי מובהק מתוך חתירה לאמת אמנותית.

ואולם במקרה של המהדורה העברית של "גנים בימי מלחמה", מדובר יותר בשקר שיווקי ואידיאולוגי. מתברר שבצרפת ידוע כי מרקו מרטלה יוצר באמצעות הטרונים, וכבר עם הוצאת הספר בצרפתית היה ברור לכל מי הוא תיאודור צריץ'. אומנם לא ברור לי איך ניכוס תרבותי כזה עובר שם בשתיקה (אולי מתוך ייאוש ממציאת קול אותנטי של תקווה בתוך מרחב של סכסוך דתי), אך לכל הפחות בצרפת הבדיה הספרותית מונחת על השולחן. בתרגום הספר לעברית, שקוראיה אינם מכירים את נוהגו של מרטלה, היה ראוי לגלות בהקדמה או באחרית הדבר כי מדובר בדמות בדויה.

מדוע הוצאה לאור מנסה להסתיר מקוראיה את האמת? נראה כי בהדגשת הביוגרפיה הבדויה של "הכותב" – לא רק בגוף הספר, אלא גם בגבו – מבקשת ההוצאה למשוך את הקורא הישראלי לקנות את הספר, לבנות את התוקף המוסרי שלו ולפעול ליצירת "משמעות פוליטית", כדברי המתרגמת. הכאב הישראלי מתבקש להביט ממרחק הזמן והמקום בטראומה לאומית אחרת, ולהאמין שיש משמעות לכאב ולסבל ושנוכל למצוא גאולה ונחמה. אכן, "בדומה לגינון גם תרגום הוא מעשה של אמון", אך המתרגמת שכחה כי היא מחויבת גם לאמונם של הקוראים, לא רק למשאלות לב ולאג'נדות אידיאולוגיות. גילוי נאות, או לכל הפחות רמיזה בדבר הבדיה הספרותית, היו הופכים את הספר לראוי מוסרית וספרותית. כרגע, לצערי, הנחמה שהספר מציע לקורא הישראלי אינה יותר מאופיום ספרותי.

מדוע מת חוני

הבדיה על תיאודור צריץ' החזירה אותי אל חוני המעגל. באותו סיפור, אחרי שחוני התעורר וראה את נכדו של שותל העצים אוכל מפירות העץ, הוא הגיע לבית המדרש אך מת מצער לאחר שלא מצא חברותא ללימוד. הגמרא מסכמת את סיפור מותו במשפט הידוע, "או חברותא או מיתותא". ואולם ישנה גרסה נוספת, פחות ידועה, למותו של חוני, המופיעה ב"קדמוניות היהודים" של יוספוס פלביוס. על פי גרסה זו, חוני נהרג לאחר שהתבקש להתפלל נגד אחד הצדדים במהלך מלחמת האזרחים בין תומכי הורקנוס לתומכי אריסטובלוס. ואלה היו מילותיו האחרונות של חוני: "אלוהינו מלך העולם, מאחר שאלה העומדים אתי הם עמך והנצורים כוהניך, בבקשה ממך, שלא תשמע את אלו נגד אלו ולא תקיים מה שמבקשים אלו נגד אלו". בתגובה לתפילה הזו, "הקיפו אותו הרשעים שביהודים והרגוהו בסקילה".

ישנה חשיבות לזהות הכותב. העובדה שיוספוס פלביוס היה פליט יהודי שמצא מקלט ברומא, גורמת לנו לייחס אמון לסיפורו על אודות המוות בסקילה. כך גם האמון בזהות חכמי התלמוד והמשנה, שכתבו את הסיפור על מותו של חוני לאחר שינה של שבעים שנה. כבודה של האמת ההיסטורית והעובדתית במקומה מונח, אבל חשוב יותר המתח בין הסיפורים ובין האמיתות שממשיך להתקיים בתוכנו. אם היה מתברר כי יוספוס פלביוס הוא הטרונים של אציל רומאי, או שחכמי התלמוד הם שמות עט של עובדי כוכבים, לא בטוח שהיה מתקיים מתח כזה בין הסיפורים – ודאי לא עבור קוראים יהודים או ישראלים.

אני מקווה שהצלחת הספר לא תעורר גל של כותבים אירופיים לכתוב תחת שמות עט של פליטים ממלחמות הבלקן, מהשואה או מהמזרח התיכון, ושהוצאות ישראליות לא ימהרו לתרגם אותם, בין אם ממניע כלכלי ובין אם מתוך אמונה כי "דיאלוג אפשרי, קולות יכולים לחצות גבולות ושפות יכולות להיפגש". דיאלוג אכן אפשרי גם בישראל 2026, אך כדאי שהוא יהיה מבוסס על אמת ואמון.

לסיום אני מבקש להציע אפשרות אחרת לנחמה. הספר "גנים בימי מלחמה" מציע לקורא את מרחב הגן האירופי ואת תרבות הגינון, אך לנו כישראלים ישנה אפשרות נוספת. לאחר שינה של שבעים שנה, חוני המעגל לא מצא נחמה בצל עצי החרוב, אלא נכנס לבית המדרש לבקש חברותא ללימוד. בזמן שבאירופה טיפחו גנים, בבתי מדרש יהודיים הצמיחו תרבות רוחנית מתוך דיון ערני ונוקב במקורות עתיקים. אולי מוראות התקופה מזמינים אותנו לצלול לעומק המקורות עם שותף ללימוד, ואולי דווקא מתוך המפגש הממשי הזה יכולים לצמוח אמת ונחמה.