תיאו של גולדן: להיט בלתי מוצדק

ספרנו נפתח בהגעתו של תיאו, איש שאיננו יודעים עליו דבר, לגולדן, עיירה מנומנמת במדינת ג'ורגיה, מקום שקט יחסית, רחוק מהכרכים הסואנים של אטלנטה וניו־יורק.

פתיחה כזו מציבה מיד את הרומן בסוגת "הזר המגיע לעיירה". זוהי סוגה ספרותית ותיקה ובעלת פנים רבות. בהיבט הסאטירי נזכיר את המחזה "רביזור" מאת ניקולאי גוגול במאה ה־19, אולי הראשון בסוגה. ביצירות אפלות יותר, הזר הוא השטן, כמו ב"הזר המסתורי" של מארק טוויין מתחילת המאה העשרים, או "דברים שצריך" של סטיבן קינג. אותו זר מסתורי - שטני או תמים – גורם כמעט תמיד לערעור הסדר במקום שבו הוא מבקר. סודות ושקרים ישנים נחשפים וצצים, ומאבקים ויריבויות מתפרצים בעוז, עד הסוף הטרגי.

ואולם תיאו עושה עלינו רושם שונה לחלוטין. הוא מתלהב מהעיירה, מתענג על כוס קפה ורוקם "מזימה" חיובית – רכישת ציורים שאמן מקומי צייר בכישרון רב ותלויים בבית הקפה המקומי, ומסירתם לידיו של מי שמצויר בהם. הרעיון חיובי, אך לא מאוד ברור. התמונות הרי מוצעות למכירה, רוב המצוירים יודעים שהן תלויות שם, מחירן אינו גבוה, ובכל זאת איש אינו קונה. התעלומה מאפשרת לפתח את העלילה תוך התמקדות בחוויית הנתינה של תיאו. בכל מפגש עם האנשים שמאחורי הציורים מתפתחת שיחה ובמהלכה אדם שעד לפני רגע היה זר לחלוטין, שופך את ליבו בפני תיאו בפתיחות מפתיעה, חלקם חושפים מידע אישי ביותר שלא חשפו מעולם. אנו חושדים שהחשיפה תוביל למשהו זדוני, אבל לא מוצאים שום פעולות כאלה אצל תיאו. כוונותיו אכן טובות, והוא אף זוכה לאישור על אופיו מפי אדם מכובד ומוכר בקהילה, כזה שמילה שלו זו מילה. אולי תיאו רוצה לכפר על חטא בעברו, אבל גם על כך לא נרמז דבר.

מתברר שאין לדמוֹת את הספר ליצירות שמניתי לעיל. זוהי סוגה ספרותית אחרת, שאפשר לכנותה "מרק עוף לנפש", על שם סדרת ספרים מפורסמת אחרת. זוהי סוגה אהובה ופופולרית, ויש לה מקום בעולם שנוטה לכיוון הציניות והניכור. גם בישראל, ספר מוצלח בסגנון זה, "צומת מסובים" מאת ליאור אנגלמן, מככב בטבלאות רבי המכר. הספר הזכיר לי גם סרט המבוסס על ספר שלא קראתי, "תעביר את זה הלאה" משנת 2000, שיש בו קווי דמיון מרובים לספרנו וגם הוא עוסק בנתינה ובהשפעתה. ואולם מעשיו של תיאו אינם מחוללים שינוי בעיירה כולה, אלא משפיעים בעיקר על בודדים שאליהם התחבר, אם דרך נתינת הציורים או דרך תקופת שהותו בעיירה עצמה, וביניהם בעל חנות ספרים ואישה חסרת בית – עוף מוזר אבל משכיל – וכמובן הצייר עצמו, שהופך לידיד של תיאו.

ואולם כתיבה בסגנון הזה דורשת מומחיות שאלן לוי אינו מצויד בה, והדבר ניכר. ספרים בסוגה זו נוטים להיות נעימים וקלים לעיכול, קלישאתיים במידה הנדרשת. הספר שלפנינו איננו מצליח לפתח עלילה שיש בה התקדמות. מפגש של הענקת תמונה גורר אחריו עוד מפגש של הענקת תמונה, ומשרה על הקורא תחושת שעמום וחזרתיות. הפרטים המעטים המתגלים על עברו של תיאו אינם תורמים יותר מדי להווה. מארג ההיכרויות שלו אינו יוצר זרמי עומק כלשהם, אלא רק מרחיב את חוג מכריו. הכתיבה עצמה דלה והנימה אפילו ילדותית, עם עומס תיאורים וסופרלטיבים שיוצרים נפח אך לא עניין. לוי יוצר סקרנות אצל הקורא – מי הוא לכל הרוחות תיאו ומה מניע אותו – אך לא נותן מספיק פרטים אלא רק בסיום, אך גם שם הטוויסט אינו כזה שיכול לפתח את העלילה המסתיימת. מתברר שתיאו אכן מנסה לפצות על שגיאות בצעירותו, אולם צורת המסירה והכתיבה היא כזו שכל מטרתה הפעלת מניפולציה רגשית נוספת על הקורא.

במעין תופעת עדר אמריקנית, הספר הפך ללהיט. נראה שהמניפולציה שבו עובדת, אבל מי שמצליח לחמוק ממנה יזהה את חוסר האיכות הכללי של הספר וגם את העובדה שפתרון התעלומה משאיר אותנו בתימהון לגבי ההתנהגות והמניעים של תיאו, בדיוק כפי שהיינו בתחילת הספר. מי שמחפש משהו קליל וקלישאתי, מתוק עם קצת חמיצות, ימצא כאן את מבוקשו. אולם מי שירצה יותר עומק והבנה, לא יבוא על סיפוקו.