פַּעַם פַּעַם הָיָה קָאוּבּוֹי שֶׁקָּרְאוּ לוֹ דָּוִד הַקָּאוּבּוֹי, וְהוּא הֵגֵן עַל הַמַּעֲרָב הַפָּרוּעַ כֻּלּוֹ.
כבר במשפט הפתיחה של "משפחת קאובוי" מתקיים מפגש בין שני עולמות: מצד אחד הקאובוי והמערבון, מן המיתוסים הגדולים של התרבות האמריקאית; ומן הצד שני, דוד – שם שכולו עבריות מקומית. החיבור הזה מסמן את מסלולו של הספר כולו, מהמערב הפרוע אל הבית הישראלי, דרך סיפור התאהבות ועלייה ארצה.
עלילת הסיפור נפתחת בכך שכובעו של דוד הקאובוי מתלונן שחם לו. דוד קונה לכובע שלו כובע נוסף, ובהמשך גם כתר, ושלושתם הופכים לחלק משרשרת אירועים מערבונית קלאסית, כמו מפגש בבית מרזח מקומי ומרדף אחרי שודד. מי שצופה בהתרחשויות מן הצד היא אריאלה הבוקרת, שמתאהבת בדוד (בעקבותיה, גם הכובעים של שניהם מתאהבים). כשדוד מחליט לעזוב את המערב הפרוע ולעלות לישראל, היא מצטרפת אליו. רק בסיום מתברר שהקאובויים אינם אלא הוריה של המספרת.
הכי מעניין
המערבון הוא ז'אנר של סיפורי חלוצים, מסעות והתחלות חדשות. גידלי מאמצת את השפה הזאת כדי לספר סיפור משפחתי מקורי, שבו לא רק הדמויות הן גיבורות העלילה אלא גם הכובעים שלהן – הם מתווכחים, מתלוננים, נסחפים למרדפים, מתאהבים. כך מקבל סיפור ההיכרות של הקאובוי והקאובואית ממדים של מיתולוגיה משפחתית בדמות אגדת נונסנס הרפתקנית.
קולה של המספרת מעניק לטקסט איכות של סיפור העובר בעל פה. היא פונה אל הקוראים, משלבת הערות צד משועשעות, שוברת את הקיר הרביעי ופונה לקוראים בהערות ממין "מוּזָר שֶׁמִּזֶּה הוּא הִתְפַּלֵּא. אֲנִי לְמָשָׁל הָיִיתִי מִתְפַּלֵּאת שֶׁהַכּוֹבַע שֶׁלִּי מְדַבֵּר".
משפחת קאובוי | צילום:
איוריה של עינת צרפתי הם חגיגה חזותית, הנשענת על אוצר הדימויים של המערבון ומרחיבה את הלב למי שחובב את הז'אנר (כמוני. את "בצהרי היום" ראיתם?) רצף האיורים שבהם אריאלה דוהרת על סוסה הוא מחווה לסדרת צילומי הסוס הדוהר של אדוארד מויברידג', שפירקה את התנועה לרגעים עוקבים והייתה לאחת מאבני הדרך בהולדת הקולנוע. המחווה הזו מרחיבה את הדיאלוג שהספר מנהל עם הדימויים התרבותיים שמהם צמח המערבון, ומוסיפה לאיורים רובד נוסף גם בעבור הקוראים המבוגרים.
בסיום המסע, אחרי המעבר לישראל, המערב הפרוע אינו נשאר רק בעבר אלא חי ופועם ומחליף כתובת: כובעי הקאובוי מונחים על מדף בסלון, המגף משמש כאגרטל והסוס טובל באמבט הביתי. המיתוס האמריקאי נטמע בתוך הבית הישראלי, וסיפור הראשית של ההורים נעשה חלק מעולם הדמיון של הילדים. אלה חובשים כובעים משלהם, וממשיכים את האגדה בדרכם. כך המיתולוגיה המשפחתית נשמרת אך גם משתנה ומתחדשת, והעבר נעשה חומר שממנו הילדים בוראים עולם חדש.
נדיר למצוא על מדף ספרי הילדים סיפורי היכרות והתאהבות, ונדיר עוד יותר למצוא סיפור שמספר אותם בתנופה, הומור וחירות דמיון. הסיפור הופך את הרגע שבו שני אנשים נפגשים, מתאהבים ומקימים משפחה לאגדה פרטית ומלאת חן, ולא משנה אם נקודת המוצא היא אמריקה, או כל נקודה אחרת בעולם. אגדות הן מעל למקום ולזמן, בדיוק כמו אהבה.