מה קורה כשאור הבוקר מתעכב מלבוא? בספרו החדש לוקח על עצמו אשכול נבו – שביסס את מעמדו כתסריטאי של הישראליות – אתגר מורכב; כתיבת הכאן ועכשיו של מדינת ישראל של אחרי שבעה באוקטובר. אוסף הסיפורים מוביל את הקורא אל קרביה של חברה פצועה; זה איננו הספר עבור מי שמחפש הסחת דעת קלילה.
הלילה של נבו הוא אינסופי; יש בו שדה תעופה, כמיהה לבית, ארגזי חפצים אישיים של נופלים, בית נעול שלא ניתן להכנס אליו, מוזיקה של לאונרד כהן וגם של ריטה. הדמויות בתנועה מתמדת, תוך שהן מנתבות את דרכן אל הבוקר.
בתחילת הסיפור הפותח, "אול אין", מובא סיפור תלמודי פנטסטי: "פעם אחת היינו מהלכים בספינה וראינו דג שעלה חול על גבו וקנים גדולים עליו. סבורים היינו יבשה היא. עלינו ואפינו ובישלנו על גבו. כשחם גבו של הדג נתהפך, ואלמלא הייתה הספינה קרובה, היינו טובעים".
הכי מעניין
על פי המדרש, המשמש כאן מפתח ליצירה כולה, בבית שדימינו למצוא אין יציבות. הוא עשוי להתהפך עלינו בכל רגע, ומוטב שתימצא ספינה בקרבת מקום כדי שלא נטבע, שיהיה לאן להימלט מהלילה. כך, כל אחת מהדמויות משרטטת לעצמה אפיק אחר של בריחה.
גיבורת הסיפור הפותח, קרן עידן, היא זמרת ישראלית שטסה להופיע בישראל ואמורה לחזור למחרת לביתה בלונדון, אל בן זוגה והתינוקת שלה, אלא שהשמיים נסגרים בשל הפגזות מאיראן. היא עולה על ספינה, וכמו בסיפור יונה הנביא, הים סוער, היא בורחת והאונייה נטרפת. בעוד שיעד המסע ברור, הביתה – וקרן אכן שורדת וממשיכה בדרכה ללונדון – התנועה הפנימית שלה מדשדשת. גרסת הכיסוי שביצעה הזמרת, שהביאה לה פרסום כלשהו, נקראת "אול אין", ואולם קרן לא מסוגלת להיות "אול אין" באף אחת מבחירותיה – ובהן ההשתקעות בלונדון והחיים עם בן זוגה. גם כשהיא מצליחה לבסוף לשוב, הספקות שבים איתה, כמו לא היה מסע כלל ואין בנמצא יבשה. התחושה הזו מתלכדת עם נבואת הזעם התמוהה מעט החותמת את הפרק: "שניהם לא יודעים שהלוויתן שעל גבו הענקי ניצב האי הבריטי כולו ובו העיר לונדון על ארמונותיה, בנייניה, גניה ורחובותיה, מתחיל לאט לאט להתהפך".
באי של לאונרד כהן
במסלול הפוך, בסיפור "באש ובמים", צביקה הלוקה בפוסט־טראומה מתקשה לחזור לארץ. בעודו שוהה בחופשה בחו"ל עם משפחתו, המלחמה פורצת והוא אמור לחזור ארצה למילואים. בדרך לשדה התעופה הוא לוקה בהתקף חרדה, משפחתו חוזרת בלעדיו והוא נותר לבדו באי הידרה שביוון, מקום מושבו המפורסם של לאונרד כהן. שם, במהלך סשן לילי של מוזיקאים, המציאות מתערבבת בחלום.
הלילה הארוך ביותר | צילום:
בפרק התודות כותב נבו: "מאז השבת השחורה ההיא אמרתי כן כמעט לכל בקשה שהופנתה אלי, כי איך אפשר להגיד לא. וכך קרה שהסתובבתי לאורכה ולרוחבה של הארץ. הקשבתי הרבה". ההתגייסות הזו של נבו מהדהדת כמראה היסטורית את דמותו של לאונרד כהן, שכמתואר בסיפור "המשיך להופיע עם השירים שלו במשך כמה שבועות לפני חיילים בסיני, בחזית המצרית, כשמעליו טסים מיגים ולידו נוחתים פגזים. קטעים, חשבתי לעצמי, הוא התנדב למלחמה לא שלו, ואני לא שש ללכת למלחמה שהיא לגמרי שלי".
מתוך געגוע מעלה נבו באוב את דמותו האצילית של "הכהן הגדול" מאוקטובר 1973, ושואב ממנה השראה וניחומים המהדהדים אל תוך המלחמה שפרצה חמישים שנה לאחר מכן. זהו ניסיון לבדוק האם אותו מפגש מיתולוגי בין האמן ללוחמים מסוגל לייצר שלום בין חלקי הזהות השבורים של חייל המילואים הנוכחי, שאיננו מוצא בנפשו את הכוחות לשוב. כהן, שגם בחייו היה שער אל הנשגב, משמש במותו שער לעולם הבא, פתח לדיאלוג חי ונושם עם עולם המתים, באמצעות המילים והמוזיקה האלמותית שלו.
הסיפור "שביל הבריחה" מייצג אפיק אחר לגמרי של מנוסה; מילוט מהתנהגותם הרצחנית של תושבי עזה בבוקר שבעה באוקטובר, כמו גם מגורלם בהמשך. הסיפור נכתב במבט של משקיף מהצד (הוא נפתח במילים "שמעתי את הסיפור הזה מכמה מקורות שונים והוא עדיין נשמע לי לא ייאמן, מטורף"), ומתאר את קורותיו הפנטסטיים של מרוואן, עזתי חד־מיני בארון, המנצל את מהומת הטבח כדי להימלט מעזה לישראל, ומשם הלאה לאירופה. הבחירה לעצב דמות של פלסטיני רודף שלום החודר לקיבוץ בעוטף דרך אחת הפרצות בגדר באותו בוקר רק כדי להימלט מעזה, ושנוהג בחמלה בחייל הרוג, מורגשת כמו משאלת לב; כזו שניתן להבין את מקורה אבל קשה להזדהות איתה. גם הבחירה לשנות שוב ושוב את העלילה בסיפור, מורגשת כמו משאלה המבקשת לעקם את התרחיש הסביר: נבו מתאר בסיפור תרחישים שונים שבהם מרוואן נתפס ומושלך לכלא, אך מיד לאחר מכן מציע חלופה, "גרסה שאני רוצה להאמין לה", ומתאר נתיב הימלטות בלתי סביר נוסף של מרוואן. לא משנה מה באמת קרה, הרי הסיפור כולו לא באמת קרה - הכותב מבקש להימלט ואנחנו נמלטים איתו, כדי שתנוח דעתנו, כדי להאמין שמרוואן אכן הצליח למצוא עבודה וזוגיות בחו"ל. אומרים אהבה יש בעולם.
המפלט המשמעותי, האולטימטיבי, שנבו מציע מפני אימת הלילה, הוא המפגש האנושי. חסד חולף, מגע אקראי שמתלקח לרגע ומאיר.
בסיפור "יותר מזה היא לא צריכה", אישה נוסעת מהמלון שהיא פונתה אליו כדי לבקר בביתה שבגבול הצפון המופגז, האפוקליפטי. היא נתקלת שם בגבר המשרת במילואים באזור ונוהג להתקלח בבית שהיא השאירה מאחור. ככל שהמפגש הזה חד־פעמי, אקראי ורחוק מלמצות את הפוטנציאל הטמון בו, יש בו מרפא – וביתר שאת דווקא משום שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים. גם בשעות החשוכות של הלילה, ואולי דווקא אז, על רקע הכאב והכורח, חיבורים בין אנשים נותנים כוח.
ליזה ליטבק זברסקי, "הדרך", צבעי שמן ודיו על בד, 2022 | צילום: לאוניד זברסקי
כך מתרחש גם בסיפור "הארגז הכחול". בעומק השבר, חוקי הכימיה בין אנשים עדיין פועלים את פעולתם. תומר האלמן אינו יכול לשוב לביתו לאחר שבתו נעלה בטעות את הדלת מבפנים. בבית קפה הפתוח כל הלילה הוא פוגש את הילה, אחות שכולה שאחיה נהרג בלבנון. הילה מסתובבת בכל מקום עם ארגז החפצים שלו שקיבלה מקצינת הנפגעים ("נכון יש את ה־דפיקה בדלת?...אז שבוע אחרי יש עוד דפיקה בדלת. שפחות מדברים עליה").
כשהשניים מגיעים לנחל עיון, למקום שבו נפל האח, תומר נעצר בגלל פחד הגבהים שלו, והילה מציעה לו משענת: "קום, תתחיל ללכת אחרי, תמקד את המבט רק בגוף שלי ואל תסתכל בתהום". חוקי המשיכה בין בני אדם מצליחים להתגבר, ולו לרגע, על חוקי המשיכה אל החושך. "כל העולם כולו גשר צר מאוד", חושב תומר תוך כדי תנועה, "ואנחנו חוצים כמה כאלה בדקות הקרובות". על גבול ישראל ולבנון, על גבול האינטימיות, המפגש הוא גשר המאפשר לחצות תהום.
מסלול מעגלי
למרות משקלו הכבד של נושא הספר, הפרוזה של נבו, כתמיד, מציעה חוויית קריאה סוחפת. היא מתקדמת בקצב מהיר, הדיאלוגים אמינים, והשפה נשארת בגובה העיניים. גם בספר הזה נבו שב ומזקק את חוויית החיים במדינה לסיפורים אנושיים, אינטימיים ונגישים, מתוך אמפתיה וחמלה לדמויותיו, שמאורעות חייהן מתרחשים בשני רבדים הכרוכים זה בזה – האישי־יומיומי, והלאומי. נבו מצליח להביא בו־זמנית את הכותרות על מלחמה ופוליטיקה, ואת האנשים שהם בשר ודם עם בעיות זוגיות, בגידות ופקקי תנועה.
אף שהספר מורכב מסיפורים קצרים קיימת בו תחושת רצף, בגלל החוטים המקשרים בין הסיפורים. כך למשל, האקסית של שחר, האח שנהרג בסיפור "הארגז הכחול", היא הכלה שבחתונתה מופיעה קרן עידן מהסיפור "אול אין". באופן דומה, לסיפור "יותר מזה היא לא צריכה", יש חלק שני בסיום הספר. גם אם לא תמיד קל לעקוב אחרי החיבורים הללו בסבך העלילות, החיבורים יוצרים רשת של חסד וכאב המחברת בין כל הסיפורים. "כולנו מחוברים אחד לשני בחוטים שקופים, בלתי נראים, וכשמישהו מת לידנו, או מאבד מישהו שיקר לו, זה מטלטל אותנו", נאמר בדיאלוג הסיום בספר. הרצף בין הסיפורים מודגש גם באמצעות פס הקול ברקע – השיר "אול אין" החוזר מסיפור לסיפור.
הדמויות של נבו מחפשות בית כשהאדמה רועדת תחתיהן. השאלה עד כמה אנחנו מגויסים עומדת למבחן - האם אנחנו שייכים למקום הזה בכל מחיר, "אול אין"? ואולם בסופו של דבר, הלילה של נבו אינו נגמר. המפגשים האנושיים נותרים כניצוצות חולפים, והדמויות מתקשות להגיע לחוף מבטחים ולמצוא בית. הילה ותומר מחליטים להיפגש אחרי המלחמה, אך המלחמה איננה מסתיימת והם נותרים בנפרד, בציפייה. הטיסה החוזרת לארץ, שצביקה מצליח לעלות אליה בסופו של דבר, מוסטת שוב ממסלולה ולא תנחת בישראל; נבו משתמש באותן המילים מפסקת הפתיחה של הסיפור ("הגבר שיושב מאחוריי אומר בטון של חורש מזימות... אנחנו לא נוחתים בנתב"ג. זה לא המסלול הרגיל") ונועל את הסיפור במסלול מעגלי, מתיש, המסיט את הגיבור שוב ושוב ממשאת נפשו.
בתוך המרחב המתוח המאלץ אותנו לתהות מה נמצא כשיעלה האור, מה נחרב לבלי שוב ומה ניתן להציל, "הלילה הארוך ביותר" מציע אתנחתא משותפת, הפוגה כשהשחר מתעכב והדרך משתבשת; "אנחנו אוכלים בשתיקה כמה רגעים, גבר, אישה, ארגז ומפל". הספר מייצר רגעים שבריריים, כמעט חטופים, של בית. "אל תשכחי שבמקרה שלך את לא רוכבת אל הבלתי נודע", אומרת עליזה, מגדת העתידות, למפונה מהצפון שחוזרת לביתה בסיום הספר. "את בסך הכל חוזרת הביתה". כמו בניסיון נואש נוסף של החברה הישראלית להאמין שהבית נותר כשהיה, שהלוויתן שעליו אנחנו יושבים לא יתהפך שוב.