המכתבים של ההרפתקן שיצא לטיול ונעלם

יום אחד פגשתי באחת הרשתות החברתיות סרטון על זוג יוצרי תוכן שמטייל בעולם. הסרטון, שנשא את הכותרת "כמה כסף עלה לנו לטייל ביפן שלושה שבועות", כלל תמונות של אוכל ואתרים מוכרים, לצד חישוב מדוקדק של הוצאות הלינה, האוכל והאטרקציות. אומנם הרשתות החברתיות העצימו אותה פי כמה, אבל האופנה של תיעוד וצילום בלתי פוסק בטיולים קיימת כבר שנים. התוספת של הזוג, רישום קפדני של ההוצאות במקום ליהנות מהנוף והחוויה, מצטרפת לזמינות התמידית שהטכנולוגיה מייצרת לנו ולשבילי החומוס הישראליים בכל יבשת. כל אלה יוצרים תחושה שאף שטיולים בחו"ל הם אבן דרך בחייו של כל צעיר, מסעות אמיתיים הם כבר בקושי בנמצא. האשמה, אם יש כזאת, היא נגזרת ישירה של העובדה שהעולם הפך להיות צפוף יותר. במקום שבו פעם היו מרחבים יש בניינים, היכן שהיו מאגרי מים טבעיים ופתוחים יש שאיבה מוגזמת של מי תהום ושומר בשער, במקום ששררה בו שממה נשמעת המולת אנשים. ההרפתקנות, אם היא קיימת במי מאיתנו שמוכן לוותר על חיי נוחות, קשה מאי פעם.

על הרקע הזה של חוויות נדודים בעידן הנוכחי יוצא סיפורו של אוורט רוס. רוס היה נפש חופשייה: אמן, טיילן, הרפתקן, ולא קונבנציונלי בשום צורה. ב־1930, כשהוא בן 16 בלבד, עזב את הבית הבורגני שגדל בו לטובת ארבע שנות נדודים, שבמהלכן תר את דרום מערב ארצות הברית עם שני חמורים וכלב. לאחר כארבע שנים קרוביו של רוס, שהפך מיתולוגי בקרב מטיילים, הפסיקו לקבל ממנו מכתבים. בעשורים שחלפו מאז יצאו משלחות רבות בחיפוש אחריו ובניסיון להבין מה קרה לו, אבל אלו טרם צלחו והמסתורין סביב גורלו ממשיך לרחף.

כל הנ"ל אינו ספוילר, כיוון שהוא מסופר כבר במבוא לספר. הספר הוא מקבץ מתוך המכתבים הרבים שכתב רוס לחבריו. אודה שהרעיון של ספר שלם שמורכב רק ממכתבים שכתב בחור צעיר הותיר אותי ספקנית מעט, אבל התבדיתי. רוס הצליח להעלות היטב על הכתב את המסעות, לצד הרהורים מרשימים ביותר – לגילו הצעיר ובכלל.

זה כנראה אינו הספר למי שמחפש עלילה סוחפת. העלילה מתרחשת בתוך נפשו של הכותב פנימה, והיא מינורית אך יפה. כך למשל בקשר שהוא קושר עם נערה שהופכת לאחת ממקבלי המכתבים, בשינוי שחל ביחס שלו לשבט הנבאחו או בסמסטר שבילה במכללה ובסופו ברח חזרה לטבע.

לנוכח הדקדקנות שבה רשם את ההוצאות הכספיות שלו למשפחתו או הרצון להצליח ולמכור יותר ציורים כדי שתהיה לו יותר הצלחה, תהיתי מה ההבדל בינו לבין אותם יוצרי תוכן. בסופו של יום, כולם חיפשו הכרה, רווחה כלכלית ותיעדו ללא הרף את המקומות שהיו בהם. אלא שרוס גוזר על עצמו בדידות, וגם אם לפעמים ניכר צערו על כך, הוא בוחר בה כל פעם מחדש. מדי פעם הוא מציין במכתביו שלא יהיה זמין במשך חודש או חודשיים. מעבר לפער בזמינות, הנכונות שלו לחוות חוויות עד הקצה, בין שמדובר בהתמודדות עם איתני הטבע או במקלחות בגבי מים, מתגמלת ביכולת לחיות את החיים במלואם ולמצוא את היופי בצורה כמעט בודהיסטית. תיאורי הנוף שלו מוחשיים ואוצרים בתוכם תקופה בחיי ארצות הברית שהייתה ולעולם לא תשוב. אחרי שנים של גלילה בתמונות של אחרים, דווקא הטקסט הזה הוא שגורם לרצות לארוז תיק קטן ולצאת לטייל, בלי טלפון בכלל.