ילדה מכפר קטן שהוריה נהרגו בתאונה גדלה אצל דודה האלכוהוליסט. בהמשך מתברר לה שהוריה לא באמת נהרגו אלא גורשו מהכפר, שבעצמו חרב ברעידת אדמה בפרק האחרון של העונה. זהו רק קו עלילה מקריפ אחד מתוך כמה – לראש הכפר קוראים "אדון מיימון", נשבע לכם – בעונה היחידה של "בארץ הקטקטים", מסדרות האנימציה האהובות והנצפות ביותר בישראל בשנות השמונים – כנראה שלישית בפופולריות שלה רק ל"הלב" עם מרקו שמחפש את אמא, וכמובן ל"הדרדסים".
ואם כבר הזכרנו את "הלב" ו"הדרדסים", תגידו – נשמע לכם הגיוני לתת לילדים רכים בשנים ובריאים בסך הכול בנפשם, לצפות שנה אחר שנה בילד קטן שמסתובב ברחבי העולם עם קוף על הראש ומחפש את אימא שלו, שאותה ימצא רק בפרק האחרון שתמיד, אבל תמיד, ישודר ביום הראשון של שנת הלימודים כך שאף אחד לא באמת יידע אי־פעם שהוא מצא אותה? או בסדרה שיש דרדסית אחת בלבד בקרב המוני דרדסים גברים? איך זה הגיוני מגדרית או אבולוציונית?
הדברים המוזרים לא התרחשו רק בסדרות שיובאו לכאן מחו"ל. בהפקת המקור "הבית של פיסטוק", הספין־אוף ל"רגע עם דודלי", מבלים להם יותר מדי שעות ביחד נער צעיר ואיש מבוגר (אוקיי, יחד עם ינשוף על הגג ושני קיפודים שגרים במגירה, גם לא משהו יותר מדי סביר) – והנער הצעיר הזה הוא בכלל אישה שמשחקת נער! מזלם של היוצרים ש"עולם קטן" לא היה קיים אז, אחרת הם היו חוטפים קמפיין נגטיבי שהיה מגיע לדיון סוער בכנסת.
הכי מעניין
היו זמניםבשנות ה־80 | צילום:
אכן, דברים מוזרים מאוד קרו כאן בשנות השמונים. לא פלא שהעולם נראה כמו שהוא נראה היום, כשבוגרי אותו עשור מנהלים את העולם או לפחות ממלאים בו תפקידים בכירים.
דודו כהן, עיתונאי ותיק ורב זכויות שמשמש כיום כמגיש ועורך בכיר בערוץ "הידברות", גדל גם הוא בשנות השמונים. לזכותו ייאמר שכבר בדברי הפתיחה לספר הקסום שניפק מתחת ידיו הוא מודה: "אם מישהו היה מצליח לבנות מכונת זמן שמאפשרת לחזור לחיות באייטיז, אני לא חושב שהייתי נעזר בשירותיה". מה שכן, הצצה וביקור חטוף בעשור ההוא יכולים בהחלט לייצר כמה רגעים יפים של נוסטלגיה ואפילו אושר. ו"היו זמנים בשנות ה־80" בהחלט מייצר אותם.
הספר מחולק לפרקים כמו טלוויזיה, משחקים, טכנולוגיות חדשות, מאכלים, תופעות ואפילו ריחות שהתפוגגו. הפורמט פשוט ואחיד: כל פריט זוכה לעמוד של טקסט, ומולו עמוד עם תמונה. במקרים לא מעטים הטקסט לא מחדש הרבה, וניכר שחלקו נלקח מאתרים כמו ויקיפדיה ודומיהם, אבל ההשקעה העיקרית ניכרת בתמונות: אף שמדובר בארבעים שנה אחורה ויותר, התמונות כולן מוקפדות, חלקן עברו עריכה ועיבוד מחויבי המציאות, והתוצאה מרנינה וכיפית.
זה אינו ספר להתעמק בו, והוא גם לא מיועד לכך. מה שיש לנו זו פלטפורמה מהודקת ואיכותית לשיחות משפחתיות אופייניות שבהן הדור המבוגר יותר נזכר בערגה בימים שבהם הכול היה פשוט, טוב והגיוני יותר. בהתחשב בנאמר לעיל, הדור הצעיר מוזמן להתעמת עם הדעה הרווחת־מדי הזו ופשוט להקריא מהדף מה באמת היה אז, בימים ההם, וכך לנקב סיכה בבלון הגעגועים.
ואי אפשר לסיים בלי מסר, אז הנה: בעמוד 156, במסגרת הפרק "יחי הפרינט!", מקדיש כהן כפולת עמודים לספרי גלילה רון־פדר. כמי שראיין ממש לא מזמן את הסופרת המיתולוגית, שבימים אלה עובדת על כותר חדש בסדרה "ג'ינג'י", היה מרגש לראות אותה בין דפי הספר הזה. הנה הוכחה חיה שאפשר לשרוד את שיני הזמן ולהיות רלוונטיים לחלוטין, אף שלימינך נמצאים "דפי זהב" הנכחדים וקצת לפניהם "אנציקלופדיה אביב", שהפכה לפריט ארכיוני חסר ערך ממשי. צאו ולמדו, פושטקים: העתיד שלנו לא מוכתב מראש, אנחנו יכולים לקבוע את גורלנו במו ידינו. נכון, צריך קצת מזל והרבה עזרה מההוא למעלה, אבל זה אפשרי. תשאלו את גלילה ואת דרדסבא.