"יצאה פתאום חמת ה' על כל ארץ פולין. אשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי". כך מתאר ש"י עגנון בקובץ "קורות בתינו" את התלקחות הפרעות הקרויות גזירות ת"ח־ת"ט (1648–1649). עיקרו של הסיפור הוא מעשה בילד יהודי שנשבה בידי ה"קדרים" – כנופיות וגדודים של ציידי אדם וסוחרי עבדים, טטרים ומוסלמים אחרים. הללו הרבו לפשוט על חבלים נרחבים של ממלכת פולין־ליטא המאוחדת ושל אוקראינה שבדרום רוסיה במאות הט"ז והי"ז, לכדו רבים מתושביהם היהודים והנוצרים ומכרום לעבדות. פרעות ת"ח־ת"ט העצימו מאוד את התופעה והעלו לאלפים ולרבבות את מספר הנמכרים בשווקי העבדים של איסטנבול, חצי האי קרים וריכוזי מוסלמים אחרים בדרום אירופה ובחופי הים התיכון. אותו ילד יהודי נפדה בדרך נס בידי בן משפחתו, אבל רבים אחרים לא זכו לשוב אל ארצם, וחלקם נטמעו בין נוכרים או בין יהודים בארצות פזוריהם.
מצוקת השבי הייתה אחת מתוך שלל בעיות קשות מנשוא שניצבו בפני הקהילות היהודיות בפולין בתקופת הפרעות ולאחריהן. כעשרים שנה של תוהו ובוהו וחושך על פני תהום עברו על יהודי מזרח אירופה, עד תום המלחמות וראשית השבת השקט על כנו.
הרקע ההיסטורי והחברתי לפרוץ המאורעות, וכן התפתחות המלחמה והפרעות, מתוארים היטב ובהרחבה בפרקים הראשונים של הספר שלפנינו. כעשר שנים לפני ההתלקחות הגדולה, צבא הקוזקים בראשות בוגדן חמלניצקי מרד באדוניו, ממשלת פולין־ליטא, ששלטה אז גם בחלקים גדולים של אוקראינה. אליהם הצטרפו המוני איכרים, רובם אוקראינים, למאבק שהפך למלחמת שחרור מֵעוּלָהּ של האצולה הפיאודלית הפולנית, שאחזה בשטחים נרחבים במזרח פולין ובמערב אוקראינה ובתושביהם. יהודים רבים היו מעורבים בפועל באחיזה זו, ושנאת ישראל הדתית העתיקה, שחָברה אל האיבה החברתית־מהפכנית, הזינו את גלי הפרעות ביהודים. עד מהרה הצטרפו גם תושבי הערים אל הפורעים והרוצחים, ויהודי הארץ היו למשיסה בכל מקום.
הכי מעניין
פליטים ושבויים | צילום:
הכוחות הפועלים בשטח כרתו ביניהם בריתות מתחלפות, ואחת מאלה הייתה בריתו של חמלניצקי עם מנהיגי הטטרים שפשטו עתה ביתר שאת על הארץ המוכה והצליחו להעלות בחכתם יהודים רבים. דרכי פולין ואוקראינה האבלות מלאו פליטים הנסים על נפשם, מתדפקים על שערי הערים הבצורות, נידחים ומופקרים לגורלם. עוד לפני ששקעו המאורעות זמנית, ומקצת הפליטים החלו לשוב לבתיהם - אלה מהם ששרדו ונמצאו ראויים למגורי אדם - החלו קהילות יהודיות לסייע בידי הגולים והנרדפים. רבים מפליטי פולין ואוקראינה נסו צפונה לעבר ליטא, שסבלה פחות ממחוזות הדרום ושאליה לא הגיעו הטטרים סוחרי העבדים. יהודי ליטא נחלצו לעזרה, והקהילות קלטו לתוכן נודדים רבים חסרי כול. הדבר העמיס על יהודים אלה עול כלכלי כבד וגרם לצפיפות רבה בשכונות מגוריהם, ואף הביא להגברת שנאת היהודים מצד הנוצרים שהתנגדו למציאות ההולכת ונוצרת.
תהליך השיקום היה קשה ונפתל, גם בשל בעיות חברתיות והלכתיות שנוצרו בימים הרעים, ובראשן שאלות מעמדם של מומרים בכפייה, עגונות, שבויות שנאנסו או שנאלצו להתמסר "ברצון" לפושעים, יתומים שזהותם לא נודעה וכדומה. ואף על פי כן, מפעל ההצלה בראשות ועד ארבע הארצות של יהודי פולין וראשי הקהילות, נחל הצלחה מהירה יחסית.
ואולם עד מהרה פרץ גל הפרעות השני. חמלניצקי ניתק את קשריו עם הטטרים, הכיר בצאר הרוסי אלכסיי כאדונו, ובשנת 1655 פלש הצבא הרוסי לליטא ופגע קשות ביהודים המקומיים ובפליטי הגל הראשון שנותרו שם. באותה שנה פלש צבא שוודיה אל מרכז פולין ואל מערבה, וגם כאן היו היהודים לטרף ולמשיסה. אל כל אלה חברו מגפה קשה שפשטה בכל אירופה, וכן פעילותם של שודדים ושאר פושעים. המעמסה כָּבדָה למעלה מכוחם של יהודי פולין־ליטא והקהילות ששרדו.
הג'וב האיטלקי
בעקבות הסקירה המפורטת של המאורעות עצמם מציג מחבר הספר שלפנינו – פרופ' אדם טלר מאוניברסיטת בראון ברוד־איילנד – שלוש שאלות. הראשונה: כיצד הגיבה החברה היהודית בפולין־ליטא לסבלם של הנרדפים והנמלטים. השנייה: מה היה טיב היחסים בין הקהילות ששיתפו פעולה בסיוע לפליטים, ובייחוד לשבויים ולנמכרים לעבדות. והשאלה השלישית: כיצד אופיו של משבר הפליטים במאה השבע־עשרה יכול לתרום להבנתנו את סוגיות הפליטות בכללה באותם ימים ובדורות הבאים ועד ימינו אנו. חידושו העיקרי של הספר הוא עיסוקו הנרחב בשאלה השנייה.
שוק העבדים הגדול והאכזרי שבו נמכרו רוב שבויי חרב הטטרים – נוצרים ויהודים – התקיים באיסטנבול. מטבע הדברים היו יהודי האימפריה העות'מנית, ובייחוד יהודי הבירה איסטנבול, ראשוני הנחלצים למפעל פדיון הנשבים תמורת בצע כסף. יהדות איסטנבול התנסתה בפעילות לפדיון השבויים ובעומס הכלכלי הכרוך בכך עוד לפני פרוץ המאורעות. פשיטות הטטרים ומוסלמים אחרים על גלילות אוקראינה ופולין־ליטא היו תופעה רווחת כבר עשרות שנים קודם לכן, ובראשית המאה הי"ז הטילה הקהילה מיסים פנימיים שיוחדו לצורך זה. אבל החל בקיץ של שנת ת"ח, 1648, היקף השבויים המוצעים למכירה אילץ להרחיב את מעגל הפעילות והתרומות ולשתף בו קהילות רבות נוספות ברחבי האימפריה העות'מנית, שרוב חבריהן היו צאצאי המגורשים מספרד כ־150 שנה קודם לכן. פרנסי איסטנבול פנו בבקשה לעזרה גם אל קהילות בליטא ובמערב פולין שלא ניזוקו או שניזוקו מעט בגל הפרעות.
במקביל הלך והתרחב סחר השבויים שהובלו מערבה, בייחוד לאיטליה ולאי מלטה, וכן כאלה שנפלו קורבן לשודדי הים – רובם מוסלמים וחלקם אבירים נוצרים שבסיסיהם במלטה – שפעלו במרכז הים התיכון, במערבו ולחופיו. יהודי איטליה ובראשם קהילת ונציה ומנהיגיה עסקו בעיקר בפדיון שבויים אלה. ואולם הלחץ הכלכלי הכבד שנוצר בעקבות פרעות פולין־ליטא ואוקראינה על קהילות איסטנבול וסביבותיה, אילץ את פרנסי קהילת איסטנבול לפנות בעצמם גם אל יהודי ארצות הבלקן, ונציה וערים נוספות באיטליה וכן אל יהודי המערב והצפון - קהילות אשכנז.
עיון במקורות שבידינו מעלה על נס את חלקם הניכר של יהודי איטליה במערך התמיכות בפליטי הפרעות והשבי – הן אלה שנותרו במקומות מוצאם, הן אותם שנסו על נפשם והתפזרו ברחבי מזרח אירופה ואף בצפונה ובמרכזה, הן הנמכרים לעבדות בארצות הים התיכון עקב מאורעות הדמים של שנות ת"ח־ת"ט וגם בשל השוד הימי ה"שגרתי".
נוסף על הצורך לתרום מממונם, נדרשו יהודי ארצות המערב לטפל גם בפליטים שהצליחו להיחלץ ממחוזות הפרעות ולהגיע בגופם לארצות אלה, וגם בכך הצטיינה בייחוד יהדות איטליה. המקורות שבידינו אינם מספקים מידע מדויק, אבל לפי שני מפקדי תושבים שהספר דן בהם, האוכלוסייה היהודית של ונציה צמחה מ־1,043 נפשות בשנת 1593, ל־4,870 בשנת 1655. החוקר מייחס חלק ניכר מהצמיחה הזאת לזרם הפליטים שהציף את העיר בעקבות המאורעות.
פנייה נשית לעזרה
לצד אלה דן מחבר הספר שלפנינו בנושאים שוליים כביכול. אחד מהם: שאלת הזהות היהודית של מבקשי העזרה, שכן היו גם לא־יהודים שניצלו את טוב ליבן של קהילות ישראל כדי ליהנות מהצדקה היהודית. ונושא שולי אחר: היו גם יהודים, לא רבים, שניצלו את המציאות הסבוכה ושלשלו לכיסם כספי סיוע שנועדו לאחרים. בין הנוכלים היו גם כמה שליחי צדקה מזויפים ומתחזים.
תוצאה נוספת של המגביות למען הפליטים והשבויים הייתה ירידה תלולה בתרומות שנאספו באירופה למען הנזקקים בארץ ישראל. היישוב היהודי בארץ, בייחוד בירושלים ובצפת, גדל במידה ניכרת בעקבות גירוש ספרד וטפטופי עלייה מארצות אשכנז, אבל יכולותיה הכלכליות של הארץ המוזנחת בידי שליטיה השונים לא גדלו בהתאמה. גם תעשיית הבדים שהתפתחה בגליל במאה הט"ז ואשר פרנסה לא מעט יהודים באותן שנים, הלכה ודעכה במאה הי"ז, ותלותו של היישוב בתרומות מחו"ל הפכה מוחלטת.
עם העתקת התרומות לצורכיהם של פליטי הפרעות באירופה ופדיון שבוייה, הגיעו יהודי הארץ לידי חרפת רעב ללחם, פשוטו כמשמעו. עם התלקחות המלחמות וגל הפרעות השני פסק כליל זרם התרומות לארץ ממזרח אירופה. הקהילה האשכנזית בירושלים נאלצה לסגור את בית הכנסת שלה, למכור את מעט רכושה הדל ולהתחייב בסכומי כסף מופלגים, ומשלא יכלה לעמוד בפירעון חובותיה הושמו ראשיה בכלא. הנשים שלא יכלו לכלכל את משפחותיהן פנו במכתבים נרגשים אל נשות אירופה, ואלה נענו חלקית לבקשות. כך נוצרו קרנות תמיכה שנועדו דווקא אל נשות ירושלים, דבר שהביא עימו בעיות חדשות של אמון וארגון. מצבן של קהילות יוצאי ספרד היה מעט טוב יותר, שכן הללו נהנו מתמיכתן של קהילות מגורשי ספרד במערב אירופה, בעיקר באמסטרדם ובהמבורג.
ובתוך כל אלה: בשנת 1648 הכריז שבתי צבי על עצמו כמשיח. בשנים הבאות התפתחה התנועה השבתאית במזרח התיכון ובדרום אירופה עד להבשלתה והתלקחותה בשנים 1665–1666. שבתי צבי המיר את דתו והתאסלם בשנת 1666, ומיד לאחר מכן יצא נביאו נתן העזתי למסעות ברחבי ארצות הבלקן ואיטליה. המגביות שערך לצורכי התנועה, שהמשיכה להתקיים עוד שנים רבות לאחר ההמרה, פגעו אף הן במגביות לצורכי יהודי ארץ ישראל.
נתיב הבריחה
אחת התוצאות המעניינות והחיוביות של ההתרחשויות המורכבות והסבוכות הללו הייתה צמצום ניכר של המרחק התרבותי והארגוני בין הקהילות של יוצאי ספרד ואשכנז הן בארץ הן בתפוצות, והגברת שיתוף הפעולה ביניהן. רבים מפליטי פולין־ליטא שבו לבתיהם ולארצותיהם עם תום הפרעות והמשברים, סביב שנת 1670, אבל רבים אחרים נאחזו בארצות אשכנז שאליהן נמלטו. כך הונחו היסודות לתופעה מאוחרת נוספת, והיא הגירתם של יהודי מזרח אירופה לגרמניה ושכנותיה, שנמשכה עד עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933.
זאת ועוד: לדעת מחבר הספר שלפנינו הכשירו מאורעות המאה הי"ז את הקרקע להיערכות הבינלאומית של יהודי העולם בעת החדשה, על מלוא המשמעות של פעילות יהודית כלל־עולמית משותפת. בכך מתקרב הכותב, אולי שלא מדעת, אל המגמה הקיימת בין היסטוריונים יהודים בדורות האחרונים, הרואה בהתפרצותה המסחררת של תנועת שבתי צבי ושרידותה המתמשכת את הורתה של התנועה הציונית.
ספרו העשיר, המעניין והמגוון של אדם טלר עוסק בעיקר במשבר החד־פעמי של הפליטים והשבויים, כפי ששמו מעיד עליו. אבל יש בו הרבה יותר מאשר "מבט אינטימי במשבר בינלאומי" כפי שנכתב בגב הספר, והוא אכן, כאמור שם, "מגולל סיפור אנושי מרתק הרלוונטי לחיינו גם היום".
חננאל מאק הוא פרופסור בגמלאות במדעי היהדות ומומחה לספרות המדרש והאגדה