הדור שהפסיק להתבייש ביידיש

בשנת 1978 זכה סופר היידיש הנודע יצחק בשביס־זינגר בפרס נובל לספרות. במסיבת עיתונאים לרגל המעמד נשאל זינגר האם הוא לא רואה קושי בכך שהוא כותב בשפה מתה שקהל קוראיה מתמעט ועומד להיעלם. בדרכו האופיינית השיב הסופר כי יידיש היא שפה שמתאימה לרוחות רפאים, וכל מי שכותב בה, מדבר בה או מדמיין בה, הוא קצת רוח רפאים בעצמו. וכשהוסיפו וטענו שהיידיש היא שפה גוססת, השיב שוב באותה נימה אירונית: "אני מקבל את הטענה שהיידיש גוססת, אבל אני אומר לכם – כל המתים קמים לתחייה!"

ד"ר מאיה גז בחרה להקים את המתים לתחייה. בעידן שבו האשכנזי המזרח־אירופי הפך לַַ"אחר", השונה והמודר, זה שכבר לא משתלב בפוליטיקה המקומית ואפילו לא בתוכניות ריאליטי - בחרה גז לכתוב ספר על השפה שהפכה במובן מסוים לאנדרטה של תרבות שלמה. היא משוחחת עם יוצרים, הוגים, אנשי רוח, אמנים וסופרים על השפה שהייתה חלק מחייהם, החל מהביטויים והניחוחות מבית הוריהם ועד בחירות הקריירה שלהם.

גז שייכת לדור של ישראלים סקרנים שלא דיברו יידיש, אך שמעו את הוריהם משוחחים בקודים עם הוריהם שלהם. היא בחרה להתחבר לאבותיה מתוך רצון להכיר את העולם שהותירו מאחור. וכשאין עם מי לשוחח בשפה הזו, היא פנתה למוקירי השפה והתרבות שעדיין חיים בינינו.

בין המרואיינים אפשר למצוא כמה מהאימהות והאבות המייסדים של יצירת התרבות העברית שהגיעו "משם", ובהם ליא קניג, שמוליק עצמון, מוטי גלעדי, יענקל'ה בודו ועוד. השחקן מייק בורשטיין מספר על חייו כילד פלא שמופיע בכל העולם יחד עם אחותו והוריו, שכבר היו כוכבי יידיש בארצות הברית, וכיצד עם עלייתם לישראל מצא עצמו במשבר אישי ומקצועי, שכן הקהל דובר היידיש שלו הלך והתמעט והוא נאלץ לבחור בעברית כשפת זהותו האמנותית. נציג הדור החדש ברשימת המרואיינים הוא המתרגם והסופר בני מר, שלמד יידיש מתוך סקרנות ופתח במפעל חיים של תיעוד החיים היהודיים בפולין לפני החורבן.

ימי הבושה

מעבר למפעל התחייה של השפה ולניסיון להחזיר לקדמת הבמה תרבות שנדחקה לשוליים, יש ב"מאמע־לשון" תחושה מתמדת של דחיפות. רבים מן המופיעים בספר אינם רק אנשי תרבות ותיקים שמספרים על שפת ילדותם; הם עצמם, במידה רבה, החוליות האחרונות בשרשרת. הם כבר אינם מדברים על היידיש מתוך סערת נעורים או מתוך רצון להוכיח משהו; הם מביטים בה ממקום מפוכח יותר, לעיתים נוסטלגי, לעיתים כואב, לעיתים משועשע. הם נזכרים בה כפי שנזכרים בבית שכבר איננו קיים, אך ריחו עדיין דבק בבגדים.

יעקב בודו, למשל, אומר באחד הרגעים היפים בספר: "יידישקייט היא החיים שלך, הילדים שלך, המשפחה שלך". לא שפה בלבד אלא מערכת שלמה של יחסים, רגשות, הרגלים ותפיסות עולם. שמואל עצמון, ממקימי תיאטרון היידישפיל ואחד מדובריה המובהקים של היידיש בישראל, מסביר כי "ביידיש אפשר לומר גם דבר והיפוכו", וכי לא מצא בשום שפה אחרת עושר כזה של מושגים, הומור ומשמעות כפולה. עצמון מתאר גם את הניסיון הכמעט אלים למחוק את היידיש בימי ראשית המדינה, כאשר הצבר החדש התבקש להשיל מעליו את כל מה שנחשב גלותי, חלש, ישן. העברית הייתה השפה של העתיד ואילו היידיש נותרה מאחור, עם הסבים, עם המבטא, עם הבושה.

זוהי אולי אחת התמות המרכזיות בספרה של גז: הבושה. כמעט כל המרואיינים מתארים כיצד בעבר, בשנותיה המעצבות של המדינה, השימוש ביידיש היה כרוך בהתנצלות ובבושה. שפתם של יהודי מזרח אירופה הזכירה את היהודי ההוא, החיוור והחלש, ניגודו של הצבר השזוף ובעל החינניות הישירה ולעיתים גסת הרוח. ניצב בדימוס גבי לסט נזכר כיצד התבייש לדבר עם אביו ביידיש, עד שאביו שאל אותו את השאלה הפשוטה והנוקבת: "למה אתה מתבייש לדבר איתי בשפה שאני יודע?" יונה אליאן מדברת על הרצון לבקש סליחה מאביה על כך שלא העריכה בזמן אמת את התרבות שממנה בא. ומאיה גז עצמה מודה במבוא כי במשך שנים התביישה ביידיש של סבה וסבתה, ורק מאוחר יותר הסתערה עליה מתוך תחושת שליחות ורצון לקרוא יומנים מתקופת השואה ולהבין מחדש את העולם שנמחק.

במובן הזה, "מאמע לשון" איננו רק ספר על יידיש. זהו ספר על היחסים המורכבים שבין ילדים להוריהם, בין דור המייסדים לדור הנכדים, בין הרצון להשתלב ובין הפחד לאבד את עצמך בדרך. היידיש כאן היא לא רק שפה; היא סימן היכר, לפעמים אות קלון, לעתים מקור גאווה. בכל מקרה, היא תמיד זיכרון שאי אפשר להסביר במילים אחרות.

הספר מתעד גם רגע תרבותי נדיר, אולי אחרון מסוגו. רבים מן המרואיינים כבר מצויים בשלב מאוחר של חייהם, והם מדברים מתוך ידיעה שהם אולי האחרונים שעוד זוכרים איך נשמעה יידיש בבית, לא על במה ולא באקדמיה אלא ליד שולחן המטבח, בבית הכנסת, ברחוב היהודי הקטן בעיירה בפולין או ברומניה. מייק בורשטיין מנסח זאת באופן המדויק ביותר: "אני מרגיש כאחת החוליות האחרונות בגאָלדענער קייט, שמחבר בין הדור הוותיק לדור הבא". זהו ספר המבקש לתפוס את הזיכרון רגע לפני שהוא הופך לארכיון. רגע לפני שהאנשים שעדיין זוכרים, שעדיין מדברים, שעדיין יכולים להסביר מה ההבדל בין יידיש פולנית ליידיש רומנית, כבר לא יהיו כאן.

"מאמע־לשון" מצליח לעשות מה שספרים טובים עושים: לקחת משהו שנדמה היה כאבוד, ולהשיב לו קול. לא קול גדול, דרמטי או פוליטי, אלא קול אנושי, רך, לפעמים מצחיק, לפעמים שבור, של אנשים שמספרים על אבא ואימא, על סבתא ועל שולחן שבת, על הצגה ביידיש ועל מרק עוף, על אהבה ועל געגוע.