הקשר בין גירוש ספרד לתופעת המשיחיות

פרופסור יוסף דן, שהיום מציינים ארבע שנים לפטירתו, היה מחוקרי הקבלה החשובים בדור האחרון ואחד החוקרים הפוריים ביותר במדעי היהדות בכלל. בעשורים האחרונים הקדיש דן את זמנו ומשאביו לכתיבת סדרה מקיפה על "תולדות תורת הסוד העברית". עלה בידו להשלים שלושה־עשר כרכים, הסוקרים את הקבלה העברית מראשיתה ועד תקופת היצירה הקבלית שבעקבות הזוהר, במאה ה־15. הוא המשיך במלוא המרץ לכרך הארבעה־עשר, שאותו ביקש להקדיש לתקופת גירוש ספרד המשקפת את התפתחות המשיחיות, לביטויים שונים של המשיחיות בדורות הבאים, ולמרכזי הקבלה החדשים שקמו באיטליה, בטורקיה ובצפת. למרבה הצער הוא הלך לעולמו בעיצומה של הכתיבה, בגיל 87. עוזרת המחקר שלו, ד"ר נעמה בן־שחר, התקינה לדפוס חמישה מפרקי הכרך שכבר היו מוכנים, והשלימה את הפרק השישי שנכתב רק בחלקו.

בהקדמה שכתב דן לכרך הראשון הוא פרס את תוכניתו, וממנה עולה כי הסדרה נועדה להכיל לפחות חמישה כרכים נוספים, שהיו אמורים לעסוק במרכז הקבלי בצפת, בשבתאות, בחסידות ועוד. לא זכינו לכך, ואולם מכיוון שמרבית עיסוקו של דן היה במיסטיקה הקדומה ובקבלת ימי הביניים, נראה כי ניתן לראות בכרכים שראו אור סיכום ממצה של תחומי המחקר העיקריים שלו.

לספר הנוכחי נוסף מאמר על תולדות חייו של דן וקווים למחקריו, פרי עטה של עמיתתו פרופ' רחל אליאור, שקיימה עימו קשרי ידידות במשך עשרות שנים. אליאור מיטיבה לשרטט את קורות חייו האקדמיים של דן, החל מעבודותיו הראשונות כסטודנט על "ספר חסידים" לפני קרוב לשבעים שנה, ועד לעבודתו הנוכחית והאחרונה. אליאור עומדת על מעלותיו הרבות של דן: בקיאותו המרשימה, חריפותו, חתירתו לאמת, הרצאותיו הקסומות, הארת פניו, וכתיבתו היפה, השיטתית והרהוטה. אכן, מי שמכיר את הסדרה של דן יודע כי בשונה מספרי מחקר אחרים, גם מי שאינו מצוי בנבכי הקבלה ובמונחיה הסבוכים, מובל בידי המחבר צעד אחר צעד ומקבל תמונה שלמה ובהירה.

אוסיף משהו משלי על מידת האמת והענווה של דן. אחד מספריו הראשונים הוא "תורת הסוד של חסידות אשכנז", שראה אור בשנת תשכ"ח. יותר מארבעים שנה חלפו עד שראו אור הכרכים החמישי והשישי בסדרת "תולדות תורת הסוד העברית", החוזרים ועוסקים בעולמם של חסידי אשכנז. בהקדמה לכרכים אלו הבהיר דן כי הם מכילים "תיקון טעויות רבות שנכשלתי בהן. הבולטת בטעויות הללו היא השימוש במונח 'חסידי אשכנז' או 'חסידות אשכנז' ככינוי לכל מי שעסק בתורת הסוד במערבה ובמרכזה של אירופה באותה תקופה. אך התברר לי שהוא טועה ומטעה... השימוש בו כורך יחד עשרות תופעות רוחניות, חוגים ותפיסות עולם... [ש]נבדלו זה מזה במידה רבה... משום כך העדפתי את הביטוי 'בעלי הסוד באשכנז' ככותרת לתחום כולו". דן לא הסתפק בהנחה הטבעית והמתבקשת שהמחקר התקדם והתפתח במשך השנים שחלפו, וכי מאז פרסום ספרו הראשון הוא הבחין בפרטים נוספים, אלא טרח להדגיש שהמחקר הראשון שגוי בעיניו, תוך שימוש חוזר בשורש טע"ה. דומני שיש בכך ענווה נדירה.

את הספר חותמת ביבליוגרפיה מרשימה של כתבי יוסף דן, המכילה לא פחות מ־542 כותרים (!). ביבליוגרפיה זו, שאף אותה ערכה נעמה בן־שחר, פותחת צוהר לעולמו של חוקר פורה באופן יוצא דופן, שמחקריו התפרסו על פני תחומים מגוונים של המיסטיקה היהודית, חסידות אשכנז, המוסר והדרוש, הספרות העממית והספרות היפה בזמננו.

המעבר לתפיסה לאומית

עד כאן עסקנו באופן כללי בדמותו של דן ובסדרה המקיפה שיצר. כעת נדון בכרך הנוכחי, העוסק בתקופת גירוש ספרד. באופן מעניין בחר המחבר לכלול בו שני אישים מדור הגירוש שזיקתם לקבלה אינה מובהקת: ר' יוסף יעבץ ודון יצחק אברבנאל. מכיוון שמלאכת כתיבתו של הכרך נקטעה, הוא איננו כולל את הפרקים שנועדו לעסוק במרכזי הקבלה החדשים שהקימו המגורשים. התוצאה היא ששני אישים אלו תופסים מקום רב יותר באופן יחסי, ולמעשה חלק גדול מן הכרך הוא בעל קשר רופף לתורת הסוד.

מהי, אם כן, הסיבה להכללתם של אישים אלו בסדרה שעניינה תורת הסוד? דן ראה בדור הגירוש תקופה יוצאת דופן בתולדות היצירה היהודית. כפי שמנסחת זאת בן־שחר בהקדמתה, בתקופה זו פרצה הקבלה את גבולותיה והפכה מתופעה פריפריאלית ואזוטרית לזרם מרכזי ומשפיע – תהליך הנמשך עד ימינו. אחד הביטויים הבולטים לפריצה זו היה התעצמותו של הרכיב המשיחי, שבישר על עידן חדש בקבלה.

נאמן לגישתו ההיסטוריוגרפית של גרשם שלום, דן מתאר את התפתחות הקבלה באופן לינארי – כציר כרונולוגי רציף הנע לאורך תולדות ישראל דרך תחנות מוגדרות: החל מהמיסטיקה הקדומה (ספרות ההיכלות והמרכבה), דרך פריחת הקבלה בפרובנס ובספרד (ספר הזוהר) והתעצמות המשיחיות, ועד לקבלת האר"י בצפת, השבתאות והחסידות. תפיסה זו מאפשרת לזהות תנועה קבועה של עלייה, משבר וירידה, ומעניקה מקום על הציר לכל תנועה דתית הקשורה בו. משום כך, גם הוגים שעסקו באסכטולוגיה (תורת אחרית הימים), באפוקליפטיקה ובמשיחיות משולבים בתוך המערכת הכוללת של תורת הסוד העברית. יצוין כי חוקרים אחרים ביקרו גישה זו וראו בה הבניה פשטנית מדי; לשיטתם, הקבלה התפתחה בצורה מורכבת, מרובת מודלים או דיאלקטית, ולא לאורכו של קו ישר אחד.

התלאות הרבות שהביא עימו הגירוש – ולמעשה כבר המאה שקדמה לו, החל בגזירות קנ"א (1391) – ובכלל זה תחושת הכישלון העמוקה בעקבות המרות הדת ההמוניות, חוללו משבר רוחני עמוק והולידו דרישה לשינוי תפיסתי יסודי. כמה מגדולי הרבנים והמנהיגים בדור זה מיקדו את האשמה במשבר האמונה של הפילוסופיה הרציונליסטית. ר' שם טוב אבן שם טוב, הראשון שהציע אבחנה זו, הציג את הקבלה כחלופה לפילוסופיה. ואולם אף שההוגים שבאו אחריו אימצו את הסברו למשבר, הם לא הציבו מיד את הקבלה כאלטרנטיבה; זו כבשה את מקומה של הפילוסופיה רק בתהליך ממושך, שהגיע לשיאו במחצית השנייה של המאה ה־16 ובמהלך המאה ה־17. תהליך זה כלל כמה תחנות מפתח: התפתחות הספרות המשיחית והאפוקליפטית, חידוש הסמיכה ופריחת מרכז המקובלים בצפת, הדפסת ספר הזוהר והופעת קבלת האר"י. התחנה הראשונה במסלול זה – המשיחיות – היא עיקר עניינו של הכרך הנוכחי. לדעת דן, העיסוק במשיחיות ובגאולה שלוב ברוב המקרים בתורת הסוד, ומכיוון שרוב החכמים שנדרשו לנושא היו בעלי סוד בעצמם, הוא מצא לנכון לכלול בדיון גם הוגים משיחיים שזיקתם לקבלה אינה מובהקת.

דוגמה מובהקת לכך היא דון יצחק אברבנאל. אף שלעיתים עשה שימוש ברעיונות קבליים, הוא לא היה מקובל ואף הצהיר על כך במפורש. עם זאת, הוא חיבר טרילוגיה משיחית, ולפיכך ראה בו דן הוגה ראוי להיכלל בעידן המבשר של הקבלה החדשה. יתרה מזאת, לשיטתו של דן, בדור הגירוש התחוללה דרמה היסטורית כפולת פנים של מעבר מן הפילוסופיה אל הקבלה, "ובמישור עמוק יותר: המעבר מתפיסה דתית המעמידה במרכז את היחיד וגורלו, לתפיסה לאומית הקושרת את גורלו הדתי של היחיד עם תהליכים שבהם שותף הציבור בכללו". אברבנאל מייצג בהגותו את נקודת המפנה הזו, וכמנהיג הדור היה לו חלק נכבד בהבשלת המהלך. נימוקים נוספים להכללתו בכרך הם השימוש הקיצוני שלו במתודה האלגורית, וכמה מניסוחיו המשקפים תפיסה עצמית של כתיבה מתוך השראה עליונה.

אברבנאל, הרצל ונתניהו

הדיון על הגותו המשיחית של אברבנאל מתחבר גם לפולמוס של דן עם ההיסטוריון פרופ' בנציון נתניהו על הקשר בין משיחיותו של אברבנאל לציונות המודרנית. נתניהו חיבר ביוגרפיה מעמיקה של אברבנאל ודן חולק לה שבחים, ואולם בסוף ספרו מעלה נתניהו הרהורים היסטוריוסופיים ותוהה: "מה היתה דרכו ההיסטורית של העם היהודי, אילו באותה שעה של פורענות – כשהטרגדיה של התלישות היהודים, שהודגשה על ידי גירוש ספרד, נתגלתה בתכלית הבהירות – היה קם אדם בשיעור קומתו של אברבנאל ומטיף לדרך מציאותית, לתוכנית של שיבה אל הארץ המובטחת על ידי התיישבות ופעילות שיטתית... אך לא זה היה גורלם של היהודים. המנהיג היהודי המדיני של הדור הטיף נגד גישה מציאותית אל השאלה".

דן מסכם את דבריו של נתניהו, ומגיב להם בפקפוק אירוני: "בן ציון נתניהו מקונן על אובדנה של הזדמנות היסטורית נדירה. יכול היה אברבנאל להיות בנימין זאב הרצל, או דוד בן גוריון, או בנימין נתניהו, ולכוון את ההיסטוריה היהודית לכיוון הציוני חמש מאות שנה לפני שמנהיגים אלה פעלו לפי עצתו" (עמ' 112).

אכן, מסכים דן, היסטוריון רשאי לתת ביטוי להשקפת עולמו ולהעלות מחשבות מסוג "מה היה אילו", ודן עצמו אף שותף לתפיסת עולמו הציונית של נתניהו. ובכל זאת, בעיניו תפיסתו בנוגע לאברבנאל ותקופתו נגועה באנכרוניזם היסטורי. בפני היהודים באותם ימים עמדה חלופה פשוטה יותר, שרבים אכן בחרו בה: המרת דת והתבוללות. הפיתוי של קבלת עול הנצרות היה קרוב ומוחשי לאין שיעור מהאפשרות לנדוד אל ארץ רחוקה ושוממה, שהייתה רחוקה מעולמם של בני דורו. אברבנאל, לעומת זאת, הציע בשורה משיחית משכנעת בהרבה במונחי אותם ימים. הוא חישב את בואה הצפוי של הגאולה בשנת 1503, וסיפק ליהודים המאמינים אופק חיובי לצפות לו.

דן מוסיף ומבקר את נתניהו גם על התעלמותו מן העובדה שהמאה ה־16, לאחר הגירוש, הייתה עידן של פריחה ושגשוג במישור הפיזי והרוחני. בקהילות החדשות שפרחו בתפוצות רבות פעלו הוגים ויוצרים בכל תחומי התרבות היהודית, אות להתאוששות המהירה והמפתיעה של המגורשים מספרד.

פרקים נוספים בכרך עוסקים בדמויות כמו ר' יוסף יעבץ הנזכר, הבולט שבין מאשימי הפילוסופיה היהודית בהשתמדות ההמונית, אשר ניסח באריכות את תחושת הגלות וקרבת הגאולה שפיעמה בקרב רבים מן המגורשים, ותרם רבות לעלייתה של ספרות המוסר העברית; ר' יוסף אלקאשטייל, שכתב תשובות קבליות לשאלותיו של ר' יהודה חייט ועסק בנושאים כמו ידיעה ובחירה, וגלגול נשמות; ר' אברהם הלוי, שעסק רבות בחישוב הקץ ובפיתוח תפיסה משיחית; ור' יוסף דילה ריינה, דמות מיתית למחצה שנקשרה בניסיון להחיש את הגאולה באמצעים מאגיים של "קבלה מעשית", ושכישלונה הפך לסמל של אזהרה מפני ניסיון לדחוק את הקץ.

אסיים בזעקה שהשמיע דן בנאום שנשא עם קבלת פרס ישראל לשנת תשנ"ז, בדבר הניכור של הישראלים מלימודי היהדות. דן סיים את דבריו בשאלה: "מדוע החילונים בישראל הולכים בדרך מוזרה זו? מדוע יוצאים יותר ספרים במדעי היהדות בחוץ לארץ מאשר בארץ? מדוע יש בשנים האחרונות יותר חוקרים במדעי היהדות בחוץ לארץ מאשר בארץ? אינני יודע את התשובה לכך. אדוני השר, אם מישהו ימצא את התשובה, אמליץ בפניך להעניק לו את אחד מפרסי ישראל הבאים".

כל ימיו התאמץ דן לחקור, לפרסם ולהפיץ את מחקריו החשובים במדעי היהדות. הכרך שלפנינו הוא כרך פרידה מהסדרה, אך בעיקר מחוות פרידה מהאיש שעולם מדעי היהדות חב לו כה רבות.