ספרות ישראלית היא חוויה רוחבית יותר משהיא חוויית עומק. אם פעם דיברנו על מאות כותרים בשנה, היום כבר אפשר לדבר על מאות כותרים בחודש. הכול כבר נאמר על שפע המלל הזה, יתרונותיו ובעיקר חסרונותיו. בהקשר של הספר הנוכחי, אפשר רק להצטער על כך שאנחנו כבר לא מחכים בסקרנות ל"החדש של". בעולם של לקטורה קשוחה וכמות ספרים מוגבלת, ללא ספק היינו מחכים לחדש של אסתי הלפרין־מימון, ושמחים שהוא יצא סוף־סוף.
נושא ספרה הקודם של הלפרין־מימון, "נקודת ההתכה", הנושא היה הבית כסימבול. בספר הנוכחי שאלת הבית עדיין נוכחת, והפעם היא נכנסת אל תוך המשפחה עצמה.
בארצות החיים | צילום:
הנושא, על פניו, לא מהפכני במיוחד: אם טרייה חושדת שהחליפו את התינוק שלה בילד אחר. האם זה נכון? ואם כן, מה עושים עכשיו? הסיפור הזה סופר בעבר בווריאציות שונות (הזדמנות להמליץ על "הילד של פילה" הנפלא של דילן מתיה) ומתרחש מדי פעם גם במציאות (זכורה במיוחד פרשת הילדה קרולין־ברונה משנות השמונים, וכמובן הסיפור הטרי של החלפת העוברים של התינוקת סופיה בבית החולים אסותא, שכבר יש לו מקבילה בארה"ב). למעשה, הסיפור הזה הולך איתנו כידוע עוד מימי התנ"ך. אלא שבעוד שלמה המלך נדרש להכריע מי האם האמיתית, כאן הנושא הוא לא זהות האם אלא זהות הילד. וכבר בתחילת הקריאה מתברר שזה לגמרי לא הסיפור שכבר קראנו, כי ה"מה" אומנם חשוב בספרות, אבל ה"איך" חשוב עוד יותר.
הכי מעניין
הגיבורה שלנו היא חילונית תל־אביבית גולה בירושלים. היא נשואה לאיש הייטק, יש להם שתי בנות, הם מתכננים להביא לעולם ילד שלישי, ואז לטעום קצת רילוקיישן. היא חיה בהתאם לטייפקאסט, מודעת אליו ולא מתנגדת לו. החיים מתקדמים כמתוכנן והגיבורה נכנסת להריון שלישי, רצוי ומשמח. הפעם זה בן. היא יותר בשלה, יותר מבינה לְמה לצפות, יותר שולטת בסיטואציה. הלידה עוברת כמתוכנן, ובכל זאת הכול משתבש. היא מובהלת לחדר הניתוח, וכשהיא יוצאת משם התינוק שלה נראה לה אחר. מה קרה לה? הורמונים. הזיות. דיכאון אחרי לידה. תעתוע של הזיכרון. או שאולי, נדיר אך אפשרי, מישהו באמת התבלבל. היא מוצאת את עצמה במלכוד: אם תאמר משהו, יגידו לה, בדרכים שונות, שהיא משוגעת. אם תשתוק, הספק עלול להישאר. וכמו שקורה לפעמים כשמתלבטים, ככל שהזמן חולף, היכולת לעשות מעשה הולכת ומתרחקת. הילד מובא בבריתו של אברהם אבינו ומקבל שם פרטי, האירוע נקרש והחיים דוהרים קדימה.
הספר נפתח בהצהרת זרות של הגיבורה עצמה: המיקום הפיזי בירושלים לעומת הנפשי בתל־אביב. תחושת התלישות בעבודה. תוכניות הרילוקיישן. מתישהו היא מזכירה גם עבר פרוע ודיכאוני, ואת הפתעת הסובבים אותה על החיים הנורמטיביים שיצרה. לכן, כשהיא מתחילה להאמין שהתינוק שלה הוחלף, לא רק אנחנו חושדים בה שהיא משוגעת. גם היא חושדת בעצמה. האם המחשבות הטורדניות על הילד שהוחלף הן לא שחזור של חוויית הקיום הבסיסית שלה? אלא שהזרות הזו מתעתעת, היא נעה בין תלישות לבחירה.
הפרדוקס של תסאוס
כבר בבדיקת האולטרסאונד שבה מתגלה מין העובר, ברור לכל מי שנוכח בחדר שלא עומד להיוולד כאן סתם תינוק: עומד להיוולד חייל. הרופא מתגאה בילדיו הקרביים. בן זוגה של הגיבורה גאה בלוחם העתידי. גם הגיבורה מרגישה גאווה בלתי נשלטת. בכל זאת, בן זכר! אבל יותר מזה היא מרגישה שתוכנית הרילוקיישן, שעד עכשיו הייתה עניין אמורפי, הופכת פתאום לבחירה. היא לא רוצה ללדת חייל, היא רוצה להיות אימא.
האם הגיבורה היא אדם פוליטי? רשמית יש לה מחנה, והיא מודעת אליו ומזדהה איתו. וכמו שכתבה אישה נוספת, המשוררת ויסלבה שימבורסקה, אנחנו ילדי התקופה, והתקופה היא פוליטית. כל תקופה היא כזו, והספר מתרחש בתקופה אקסטרה־פוליטית בישראל: ההיריון והלידה מתרחשים בקורונה, ואנחנו ממשיכים עם הגיבורה אל ימי ההפגנות בקפלן ואז דרך המלחמה. הגיבורה איננה מתנגדת להשתייכות השבטית שלה. היא חילונית ליברלית, והיא עושה כל מה שעושים בשבט. בן זוגה הולך להפגנות (היא עצמה יולדת טרייה ולכן מקבלת, במילים שלה, פטור), והילדות מציירות שלטים. היא רוצה שישראל תנצח, היא שולחת חבילות לחיילים. אבל מוקד הקיום שלה הוא פנימי, אישי, אימהי. ומכאן תחושת הזרות.
האישי, כידוע, גם הוא פוליטי. גיבורת הספר שלנו מנסה בכל כוחה לחמוק מהחיבור הזה. הוגת הביטוי המקורי מזוהה אומנם עם פמיניזם רדיקלי, אבל לא תמיד ההתנגשות בין האישי לפוליטי היא תלוית מגדר. מתי המגדר כן משחק תפקיד? למשל, אם את יודעת מי את ומי המחנה שלך, אבל לא באיזה מחנה נולד התינוק שאת מגדלת, ומי מגדל את זה שילדת.
מרגע שנבט בה החשד שהילד הוחלף, הגיבורה מסתובבת בעולם עם כאב סודי כפול: תחושת זרות כלפי הילד שיש לה (שהיא חשה כלפיו חובה וחיבה אבל לא חיבור. היא מגדירה אותו "חמוד כמו כל הילדים"), ואובדנו של הילד האמיתי, זה שחלמה עליו, ילדה וחיכתה לגדל. היא נזכרת בנשים שהיו איתה במחלקת היולדות הירושלמית, ומבינה שהילד הזה יכול להיות עכשיו חרדי, מתנחל, נוצרי, רוסי, ערבי. היא מתחילה לדמיין אותו בכל מקום. האם הילד שלה יזרוק עליה אבנים אם תעבור ליד הכפר שלו, או תיסע סמוך לשכונה הירושלמית שלו בשבת? אותה שאלה מופנית כמובן גם לילד שהיא מגדלת. היא בוחנת אותו ומנסה לחפש בו סימנים. האם היא מגדלת מתנחל? אברך? מחבל? ומה יהיה על תוכניות הרילוקיישן, שמצד אחד יצילו את הילדים שהיא מגדלת מחיים במדינה משוסעת ומסוכנת, ומצד שני ימתחו עד קריעה את החוט הבלתי נראה בינה ובין הילד שהיא משאירה מאחור?
כאן אפשר לתהות, בצדק, למה לה להתייסר כל־כך על משהו שאפשר פשוט לבדוק? לזכות הספר ייאמר שהוא לא מתבוסס ברובד ההגותי־רומנטי, ואיננו מהסס לחדור פנימה גם מהבחינה הזאת. הגיבורה מודעת היטב ליכולת לבדוק את זהות הילד, וגם לכל ההשלכות האפשריות. בלי להרוס יותר מדי, נציין רק שזו לא אפשרות שנזנחת. אנחנו לא במניפסט על חינוך ושייכות, אנחנו בספר. יש כאן עלילה עם התפתחויות מפתיעות.
יש שתי דרכים לאבד ילד: או שמחליפים אותו בטעות, או שהילד שילדת נשאר בחזקתך, ובכל זאת מוחלף בהדרגה בילד שאת לא מזהה. אף אחת הרי לא יולדת נער שמתנפל על מוכר תמים בפיצרייה ורוצח אותו. או, ליתר דיוק: יש אימהות שבהחלט יולדות חיילים ואברכים ואפילו מחבלים ופושעים מכל הסוגים. אבל שום דבר לא מובטח. וזה מה שהגיבורה מבינה כבר בשלב האולטרסאונד: הילד שלך, זה שהרגע נמצא אצלך בבטן, הוא לא רק שלך ואת לא היחידה שמחליטה. כמו בפרדוקס המפורסם של ספינת תסאוס, שבו מחליפים בהדרגה את כל חלקי הספינה, קרש אחר קרש, עד שהדומם הטכני הופך לשאלה פילוסופית: אם כל הרכיבים השתנו, האם זו עדיין אותה ספינה? ומה גם אנשים. לכן, כמעט בנאלי לציין, יש שתי דרכים לאבד ילד, ואולי אין ביניהן הבדל.
משפט שלמה ומכירת יוסף
מול אובדן של ילד, יש אימהות עם מנגנוני הגנה. השנים האחרונות הנפיקו בישראל כמה אמירות בהקשר הזה, כולן יכולות לגרום להתפעמות כמו להתקוממות. בשנים אלה גם נוכחנו שמוות הוא גם עניין תרבותי. מול האימהות תמיד יעמדו אלו שיסבירו להן שיש דברים יותר גדולים מלב של אימא, יש ערכים ויש פיקוח נפש ויש חישובי חישובים ויש תמונה גדולה. האינסטינקט הטבעי מאולף תמידית.
ואולי המובאה התנ"כית היותר מדויקת לספר הזה היא לא משפט שלמה, אלא דווקא מכירת יוסף. ראובן ידע על תוכניתם של האחים להרוג את יוסף. הוא החליט לא להילחם בהם ישירות ולהציל את יוסף. הייתה לו תוכנית אחרת, עם יותר סיכויי הצלחה לדעתו: לשכנע אותם לזרוק אותו לבור, ואז לחזור אל הבור ולהציל אותו. אבל כמו שקורה לפעמים עם תכנונים מתוחכמים או רציונליים, כשהוא הגיע להציל את אחיו כבר היה מאוחר מדי. וכך נכתבה אחת השורות המורכבות, המרובדות ושוברות הלב בתנ"ך: "הילד איננו ואני אנה אני בא".
בשלוש השנים שחלפו מפרוץ אסון אוקטובר ומלחמת חרבות־ברזל־שם־זמני, נכתבו עליה מאות ספרים אם לא יותר. המבול הזה החל חודשים ספורים אחרי תחילתה. הספרים הראשונים היו ספרי חוויות משדה הקרב וספרי הנצחה, וכתבו אותם הורים שכולים, פוליטיקאים ואנשי ציבור. הנושא המרכזי בהם היה מי גיבור ומי צודק, והערך שלהם הוא בעיקר אישי, או כחלק מהנצחת התקופה שלא ייאמן שעברנו. לחלקם, יש להודות, לא היה שום ערך מלבד עבור הכותבים, ובשנים הקרובות נפגוש אותם בהמוניהם בספריות המסירה. מהצד הנשי כבר היו לנו ספרים של אימהות של, נשים של, אלמנות של. נשים מעוררות השראה שרצו להעביר מסר. לפחות את חלקם שווה להחזיק על המדף לצורכי השראה. הסופרים, בשלב הזה, עדיין שתקו.
רק בזמן האחרון המלחמה החלה לקבל מעט פרספקטיבה, וזרם עדין של ספרות של אמת, שהמלחמה נוכחת בה, כגיבורה ראשית או כמציאות, התחיל לזרום. הספרות שלא באה להאדיר או להנציח, מציפה את הנושאים שהמלחמה העירה. אבל "בארצות החיים", חכם ומענג ומטריד, מציע משהו אחר. הוא פותח הצצה ללב של אימא ללא הגנות. והוא מציע שלפחות אפשרי, שבלי המעטפת של הסיפור הגדול יותר ושל צידוק הדין, לא רק כל הילדים דומים עד כדי כך שאפשר להחליף ביניהם, גם כל האימהות.