אחת הפתיחות הספרותיות המופלאות היא של "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש" מאת דאגלאס אדמס, שפסקת הפתיחה שלו מודגשת לתיאור כיעורם הרב של שדות תעופה בעולם, ומובאת בה תיאוריה על הסיבה לכך.
"לינדנברוק", ספרו השישי של הסופר, המאייר והקומיקסאי ירמי פינקוס, כמו מכניס אותנו היישר לתוך הדימוי האדאמסי. אדאמס תיאר את הית'רו בלונדון כמקום שבו תחושת הזמן והמרחב מתעוותת - מקום של תסכול ואבסורד בירוקרטי, ובעיקר נקודת זינוק שממנה העלילה אמורה להמריא. אצל פינקוס יש אנטי־קליימקס: שום דבר אינו ממריא. שדה התעופה במינכן נסגר, ולא ברור למה. רק בהמשך מתברר שבחוץ משתוללת מגפה עולמית. לא כמו הקורונה החמקמקה בראשיתה, אלא מהירה וקטלנית יותר.
בהתחלה לא ברור מה קורה; התחושה היא כאילו היקום התפצל לסך כל אפשרויותיו. בתוך הערפל הזה נוצר גם בלבול מסוים - אולי מכוון - בבטן הרכה של הספר. החזרתיות, כמו של פגישה בין שתי דמויות שנכתבת מזוויות שונות, מייצרת תחושת כאוס, אך גם מטשטשת לעיתים את המיקוד.
הכי מעניין
שדה התעופה של פינקוס הוא מוגזם, קומי וסאטירי, אבל באותה מידה גם ריאליסטי עד אי־נוחות, מעבדת עכברים צפופה שבה אנשים הולכים ונפרמים. זהו "רומן פוליפוני": יש בו ריבוי קולות ודמויות. העיקרית שבהן היא מיקי לוינסון, שאחרי שזכה בלוטו הוא מעוניין לבזבז את כספו בטיולים בעולם. הבחירה הזו מתאימה מאוד לזירת ההתרחשות - טרמינל כמרחב ביניים, מיקרוקוסמוס אנושי דחוס - אבל לא תמיד ברור אם היא פועלת לטובת הספר. לעיתים נדמה שהמיקוד אובד, שהקורא נלכד בתוך הפרעת קשב. אם זו הייתה הכוונה, היא מושגת במלואה.
לינדנברוק | צילום:
כך או כך, בעוד הדמויות סביבו מאבדות בהדרגה את סבלנותן ואת אנושיותן, לוינסון דווקא נרדם על כורסה, ומתעורר לתוך טרמינל ריק מאדם. כולם חלו, מתו או פונו. זו סיטואציה חזקה ומבריקה: מן המקום ההמוני ביותר צומחת סיטואציית בדידות מצמיתה. לכאורה לוינסון הוא הדמות המרכזית, אך נוכחותו מתפזרת בין שלל קווי עלילה. אין תהליך פנימי משמעותי שהוא עובר; נוכחותו מדוללת כמעט במודע. יש בו משהו שמעורר חיבה אך גם משהו חמקמק אחר שלא ניתן לעלות על טיבו. גם הביוגרפיה שלו מעלה שאלות רבות באשר לאמיתותה. בעודו בטרמינל, אחותו המרוחקת מנסה להתחקות אחר עקבותיו, אף שהבהיר שאינו רוצה שימצאו אותו. הפוטנציאל הדרמטי קיים, אבל קו העלילה הזה אינו מרשים במיוחד. ועם זאת, הספר מצליח להימנע משעמום. הסיבה נעוצה בפרטים: כל סצנה, כל סיטואציה, עומדת היטב בפני עצמה, כמעט כקטע תיאטרלי עצמאי. הרבה מזה בזכות הפואטיקה של פינקוס - יכולת תיאורית חדה, משועשעת ומדויקת.
לינדנברוק אינו רומן של עומק נפשי במובן הקלאסי; הוא לא מנסה לחתור אל תוך התודעה עד דק. אבל הוא כן יצירה רבת דמיון, חכמה, ולעיתים מבריקה - ובעיקר כזו שיודעת לייצר עולם. פינקוס לא מבקש לרדת אל תהומות הנפש (ולא תמיד יצירה ספרותית צריכה לבקש זאת), אלא לבנות טרמינל ספרותי שבו הקורא משוטט, מתעכב, הולך לאיבוד. זו בעיקר חוויית קריאה מענגת. וכך, חסרונות מיקי והעלילה נגרפים בזכות כישרונו של פינקוס להבריק, להצחיק ולסקרן בכל רגע.