בכי נתפס כסיטואציה מטרידה. הוא מפעיל רגשית את הסובבים ונתפס כמטרד שצריך להרגיע, להעלים או להפוך לחיוך. הילד בוכה? מרגיעים אותו עם מוצץ, חיבוק או משהו מתוק. קבלה של בכי ללא תנאים, ללא ניסיונות הרגעה או פתרונות, קצת פחות מצויה. על רקע ההנחה הזו, יש משהו מרענן בסיפור "בוכה ובוכה ובוכה", שהגיבורה שלו היא, כמה מפתיע, ילדה בוכייה.
שירה בוכה כמעט בכל מצב: כשהיא מתלבשת, כשהיא אוכלת, כשהיא משחקת, כשהיא בגן. לכאורה בלי סיבה. הסביבה שלה איננה מבקשת לפתור את סוגיית הבכי המתמשך ואיננה דורשת משירה לנמק מדוע היא בוכה. היא פשוט בוכה. ככה זה. יש ילדים כאלה. הוריה של שירה מגיבים למצב גם בהומור, כאשר אביה של שירה מתבדח על כך שהם לא צריכים לקנות מלח בבית מרוב דמעות.
בוכה ובוכה ובוכה | צילום:
השאלה "אבל למה את בוכה?" נשמעת כמעט מתבקשת, אבל המציאות מלמדת שלא תמיד יש לה מענה. ילד לא תמיד יודע אם הוא עייף, נעלב, מתוסכל או נרגש. הסיפור מבין את זה, ואינו הופך את הבכי לחידה שצריך לפתור. ראויה לציון העובדה שהבכי לא מוצג כבעיה. הסיפור נטול קול מוסרני מסוג "ילדות גדולות לא בוכות", וגם הבהלה המבוגרת שמבקשת להרגיע מיד, לא קיימת. שירה בוכה, והעולם לא קורס. הבכי הוא חלק ממנה ולא כתם שצריך למחוק.
הכי מעניין
האיורים של בלה פוטשבוצקי מרחיבים את הבכי המתמשך בהגזמה יפה: הדמעות של שירה רחוקות מלהיות זעירות ושקופות. הן גדולות, נשפכות, נעשות ים, מציפות חפצים וממלאות את המרחב. זו הפרזה משעשעת, אך כזו שמסמנת היטב את ההתפקעות הרגשית מנקודת מבט וחוויה ילדית.
הבכי המתמשך לא מהווה כאמור בעיה, עד ששירה מתבשרת שהיא תהיה "אמא של שבת".
"אֲנִי לֹא רוֹצָה לִהְיוֹת אִמָּא שֶׁל שַׁבָּת. אֵין אִמָּהוֹת בּוֹכוֹת שֶׁל שַׁבָּת", בָּכְתָה שִׁירָה.
"אַתְּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת אִמָּא בּוֹכָה שֶׁל שַׁבָּת. זֶה לֹא מַפְרִיעַ", אָמְרָה דָּנִיאֵל.
דניאל היא חברתה הטובה של שירה. כשהבכי פוגש גם את מבטם של ילדי הגן, החברות הזאת נעשית משמעותית במיוחד: דניאל אינה אומרת לשירה להתגבר ולהפסיק את הבכי כדי לזכות בתפקיד. באקט יפהפה של חברות נדיבה היא מוצאת פתרון יצירתי שמאפשר לשירה להיות מה שהיא, ואף לכלול בחוויה הזו את שאר ילדי הגן באמצעות איפור דמעות חגיגי וצבעוני שכולם שותפים לו.
הספר מגיב לבכי כעוד רכיב שצריך לחיות איתו, כמו עוד הרבה דברים, ולא מנסה לתקן או להעלים אותו. אין הטפה על רגשות "נכונים" ואין אזהרה סמויה למחירים חברתיים שהבכי מחולל. להפך, הוא מנביע מתוך החברות רגישות נהדרת שנותנת מקום למכלול הרגשי באשר הוא, גם אם הוא נטול סיבה גלויה לעין.