"האחות הלא נכונה" סוחף אבל סובל מבעיה קשה

טאשה ובעלה ארון מקבלים הצעה לחופשה בוונציה בדירת החלומות של אחותה אליס ובעלה קייל. הטיול מעניק להם הזדמנות להעמיק מחדש את הקשר הזוגי אחרי ששקעו בשגרת חייהם ובגידול התאומות שנולדו להם. לטאשה ולארון אין אפשרות לצאת בלי עזרה לחופשת חלומות מהסוג הזה, וההצעה הנדיבה מבליטה את הפער הכלכלי העצום בין שני הזוגות. במקביל אליס וקייל מגיעים לביתם של טאשה וארון ליד בריסטול באנגליה, כדי לטפל בתאומות.

החופשה נקטעת במהירות בעקבות פריצה לביתם של טאשה וארון, שבמהלכה קייל נרצח ואליס נפצעת בראשה. אחרי חזרתם הבהולה של בני הזוג מוונציה, תחת דלת ביתם נתחב פתק ובו המסר שההתקפה בוצעה על האחות הלא נכונה. תפנית נוספת בעלילה מתקבלת כשמתברר שדגימת דם שנמצאה בביתה של טאשה מתאימה למשפחתם של טאשה ואליס, ומיוחסת לאחותם הצעירה שנחטפה כפעוטה מהעגלה ולא נמצאה מעולם. האפשרות שהאחות האובדת נמצאה אך הפכה להיות רוצחת מטלטלת את שתי האחיות ואת אימן, ששבה במיוחד מביתה בצרפת כדי לסייע להן.

לפני שאעמיק בביקורתי על הספר אציין שקל לקרוא אותו ושלמרות הפגמים הרבים בו הוא עדיין ראוי לקריאה. משזה נאמר, עלילת המתח הזו של קלייר דאגלס מועשרת לאורך כל הפרקים בשלל עלילות־ משנה שתופסות את הקשב של הקורא על חשבון סיפור המתח המרכזי, לא מוסיפות עומק לסיפור וגם לא תורמות לחוויית המתח עצמה. גרוע מכך: בסיום הקריאה הרגשתי שהפתרון לפרשת הרצח לא היה ברור לסופרת עצמה לאורך חלק גדול מכתיבת הסיפור. אירועים מאיימים הוכנסו לסיפור בלי שהתחברו לפתרון. "הרינג אדום" הוא מונח המתייחס למידע מטעה שמסיח את הדעת מהשאלה האמיתית בכוונה להטעות את הקורא, תחבולה ספרותית מוכרת בספרים מעין אלו, אבל כאן התרגיל אינו מוצלח. אחת הדוגמאות לכך היא דמות מאיימת שעוקבת בוונציה אחרי טאשה וארון מאיימת עליהם בסכין ואומרת להם באיטלקית "אתם חייבים לי". אין בעיה עם הטעיה, אבל למה שאדם אקראי ייגש דווקא אליהם? ואם הוא לא אקראי, למה הדבר לא מתברר עד סוף הסיפור?

זו רק אחת משורה של תוספות מיותרות. הכשל הזה מתעצם עוד יותר, כי אחת מעלילות המשנה נעשית משמעותית מאוד לאורך הקריאה אך לא נפתרת או מוצגת עם פתרון סגור וברור בסופו של הספר. מהבחינה הזו, התחושה שנותרה לאחר הקריאה היא שהסופרת רצתה לנפח את הסיפור שלה כך שיכלול יותר עמודים על חשבון האיכות והקוהרנטיות. סוג הטעות הזו מאפיין סופרים רבים שחוששים להגיש לקוראים ספר קצר מתוך מחשבה שלא יהיו לו קונים, אבל בדרך כלל תוספות מאולצות או הרחבה מיותרת של הספר פוגעים בחוויית הקריאה ולא מעצימים אותה. למזלה של המחברת היא יודעת לכתוב בצורה קולחת וסוחפת כך שהטעויות הרבות שהיו לה לאורך העלילה נבלעות במסע לפענוח פרשת הרצח. עם זאת, קשה לא לכעוס על שורת המסיחים שלא נפתרים וגם על השגיאות והטעויות לאורך העלילה, וקשה להבין כיצד העורכים הסכימו לפרסם את הספר כמות שהוא. אולי במקום האחות הלא נכונה יש להגיד: העורך הלא נכון.