מסע בעקבות היהודים שניסו לעזוב את היהדות ושינו את העולם

המונח "השאלה היהודית" באירופה של המאות הקודמות, התייחס לדיון על זכויות היהודים לשוויון במדינותיהם ולבירור זהותם העצמית. חוסר הפופולריות שלהם, ולעיתים אף הבושה שחשו בהיותם חלק מעם "נחות", הפכו לנטל כבד עבור יהודים רבים. מכאן נבע הפיתוי לחילון, להיטמעות באומה השלטת ולעיסוק בפעילויות לא־יהודיות שהיו מקובלות יותר בחברה. סדר היום של העולם המודרני ושל מדינות המגורים שלהם נראה ליהודים החילונים חשוב יותר מ"השאלה היהודית".

הספר שלפנינו בוחן את ההיסטוריה של "השאלה היהודית" מבעד לחייהם ופעילותם של נציגי האליטה היהודית החילונית, היצירתית והתרבותית, במדינות אירופה. ניסיונותיהם של האישים המתוארים בספר – אינטלקטואלים יהודים בולטים שהותירו חותם בולט בתחומי המדע, המוזיקה, הספרות, האמנות, הפילוסופיה והפוליטיקה, בקנה מידה עולמי – למצוא תשובה ל"שאלה היהודית", או דווקא ניסיונותיהם לחמוק ממנה, ממחישים היטב את מורכבותה. חלקם ניסו לפתור אותה, אחרים החליטו שהיא בלתי פתירה והתמקדו בהצלחה רבה בתחומים אחרים, אך במודע או שלא, נגעו בה אף הם. הם נחשבו ליהודים גם אם לא רצו להשתייך לעם היהודי ואף המירו את דתם.

הפילוסוף משה מנדלסון, למשל, סבר כי היהודים הם קבוצה תרבותית ודתית אך לא לאומית, וחשב כי היהודים אינם יכולים עוד להיות אומה בתוך אומה. הוא קרא לאחיו היהודים: "קבלו את המנהגים והחוקים של המדינה שבה אתם חיים, אך שמרו על אמונת אבותיכם". קריאותיו להטמעת התרבות היהודית בתרבות העולמית נתנו דחיפה להתבוללות בקרב יהודי גרמניה. ארבעה מתוך ששת ילדיו ושמונה מתוך תשעת נכדיו התנצרו.

גם הסופר לודוויג ברנה, קוסמופוליט, בולשביק וסופר רדיקלי שנולד בגטו פרנקפורט, והמשורר הגדול היינריך היינה, התנצרו. היינה התלוצץ בנוגע להתנצרותו: "גיליתי שאני לא יכול להרשות לעצמי להשתייך לאותה דת כמו רוטשילד בלי להיות עשיר כמוהו". הוא התחרט על מעברו לדת הלותרנית: "מרגע שהוטבלתי, נוזפים בי כיהודי... אני שנוא עכשיו באותה מידה גם על היהודים וגם על הנוצרים. צר לי מאוד שהתנצרתי: לא רק שזה היטיב איתי, אלא להפך, מאז לא היו לי אלא צרות ואומללות".

היינה, דוקטור למשפטים, התנצר כדי לזכות במשרה כעורך דין או כמרצה באוניברסיטה, אך נכשל בניסיונותיו אלה והיגר לצרפת. המשורר הגרמני הנודע, כותב גורדון, "התנצר כדי להיות עורך דין, אך גרמניה לא נתנה לדוקטור למשפטים היינריך היינה את הזכות לעסוק בחוקיה, והוא החל לתאר את עוולותיה. אוניברסיטת לודוויג־מקסימיליאן במינכן החשיבה את היינה כבלתי ראוי להיות פרופסור לספרות גרמנית, והוא הפך ליוצר שלה".

חיפשו מפלט בקומוניזם

הסופר היהודי־גרמני יעקב וסרמן כתב על אהבתם הנכזבת של היהודים לגרמניה: "לשווא אנו מפצירים באומה של משוררים והוגים בשם משורריה והוגיה. כל דעה קדומה שנראית כאילו נעלמה מהעולם המודרני, מולידה אלפי דעות קדומות חדשות, כמו שגווייה מולידה תולעים".

השופט הגרמני גבריאל ריסר היה יהודי שעבר תהליך של הטמעה ו"התגרמנות". "השאלה היהודית", כתב ריסר, "היא אך ורק השאלה של החופש לקיים את דתנו בלי לעטות מסכה של דת אחרת, הדומיננטית, כדי להשיג זכויות אזרח. אם אנחנו אומה, היכן מולדתנו? האם ליהודים גרמנים יש מולדת אחרת מחוץ לגרמניה?"

קרל מרקס – הפילוסוף הרדיקלי, אבי הקומוניזם, יהודי מומר ומתבולל – כתב: "האמנציפציה של היהודים היא אמנציפציה של האנושות מהיהודים". פרדיננד לאסל, פילוסוף וסוציאליסט גרמני, היה אחד האנטישמים היהודים הראשונים, וכך התפרץ על עמו: "אנשים נאלחים, אתם ראויים לגורלכם. התולעת שנתפסת מתחת לרגליכם מנסה להתפתל, אתם רק מתרפסים יותר. נולדתם לעבדות".

גורדון מנתח באופן מקורי ואף פרדוקסלי את חייהם ויצירתם של פילוסופים כמו הרמן כהן, אנרי ברגסון ואיזאק דויטשר; עבור כל אחד מהם, "השאלה היהודית" הייתה אתגר בעל חשיבות עצומה. הוא סוקר את קורותיהם של מדענים בולטים, סופרים, משוררים ומחזאים ידועים יותר ופחות, מארתור שניצלר ופרנץ קפקא ועד קורט טוכולסקי, ארנסט טולר וסטניסלב יז'י לץ.

את העיסוק הממשי ביותר ב"שאלה היהודית" מייצגים אישים שפעלו בזירה הציבורית כמו בנג'מין דיזראלי, ברנר לאזאר שנאבק נגד התפרצות האנטישמיות בצרפת בתקופת פרשת דרייפוס, הבולשביקים אדולף יופה ויעקב סברדלוב – מהמנהיגים החזקים של רוסיה הסובייטית, שרק מותו ממחלה פינה לסטלין את הדרך לשלטון; קארל ראדק, היוצר הראשון של בדיחות אנטי־סובייטיות, המשורר והמחזאי ארנסט טולר, שכיהן במשך שישה ימים כנשיא הרפובליקה הסובייטית הבווארית, וג'ורג' לוקאץ', שר החינוך של הרפובליקה הסובייטית ההונגרית ב־1919, פילוסוף רדיקלי וחוקר ספרות, שניצל בנס מהדיכוי הסטליניסטי בברית המועצות.

על הסוציאליסטים והקומוניסטים הללו כתב ההיסטוריון האמריקני־יהודי, סימור מרטין ליפסט: "השתתפותם בתנועה הסוציאליסטית והקומוניסטית היוותה עבור יהודים רבים דרך להימנע מיהדותם ולהשתלב בעולם אוניברסלי, לא יהודי".

שתי מסות מוקדשות לאוטו־אנטישמים: הפסיכולוג האוסטרי אוטו ויינינגר והסופר והסטיריקן האוסטרי קרל קראוס, אשר גיבורו של מאמר אחר, הפילוסוף תיאודור לסינג, כינה "הדוגמה המובהקת ביותר לשנאה עצמית יהודית". לסינג, מחבר הספר "השנאה העצמית היהודית", היה אויבם המר של הנאצים וקורבנם הראשון; הוא נרצח בידי מתנקשים בצ'כוסלובקיה.

שנאה עצמית

איזאק דויטשר, מגיבורי הספר הזה, פילוסוף בריטי, יליד פולין ומרקסיסט, טבע בשנת 1954 את המונח "יהודי לא־יהודי" (non-Jewish Jew). מונח זה מתייחס ליהודים שאימצו את דמותו האוניברסלית של האדם, המתעלה מעל "חוסר החשיבות" כביכול של הבעיות היהודיות. יהודים אלה הניחו בצד את הזהות היהודית כדי להשיג מטרות גלובליות, לעיתים קרובות מהפכניות ואלימות. להגדרה הזו שייך דויטשר, למשל, את מרקס וטרוצקי.

לסינג אפיין את השנאה העצמית היהודית כמחלה המתבטאת בהסתגלות ובהשלמה עם הדימוי השלילי של היהדות. לדבריו, היא נוצרה כתוצאה מדחיקת היהודים לשולי החברה, וכתגובה לאופן שבו האומה השלטת ראתה אותם. יהודים אלה דחקו את ההשתייכות לעמם והעלו את עצמם מעל בני שבטם האחרים. השנאה העצמית היהודית הייתה תגובה נוירוטית לכוח הגובר של האנטישמיות, וביטוי של הפחד להילחם בה. גם בימינו אנו עדים למופע שלה, אצל ישראלים ויהודים המבקרים בחריפות את מדינת ישראל ותומכים בכוחות העוינים לה.

רבים חשבו כי "השאלה היהודית" עברה מהעולם, נעלמה מההיסטוריה וקיימת רק בספרים ובארכיונים. אירועי 7 באוקטובר והתגובות להם הראו שהאנטישמיות חיה ובועטת בלב בתרבות המערבית, למרות קיומן של מדינת ישראל. בשנתיים וחצי האחרונות, יהודים בישראל ובתפוצות שראו את עצמם כישראלים, אמריקנים, אוסטרלים, בריטים, צרפתים וכדומה, חשו בבירור שהם יהודים.

הספר שלפנינו הוא אוסף סיפורים דרמטיים, מעין ביוגרפיה קולקטיבית של האליטה האינטלקטואלית החילונית של יהודי אירופה, החושף את יחסה המורכב כלפי זהותה. אליטה זו שאפה להשתלב בחברה האירופית, תוך העדפת הערכים האוניברסליים והקוסמופוליטיים על פני הזהות היהודית. בכך הם היו מעין אנטי־גיבורים טרגיים של ההיסטוריה היהודית. הספר מציג את הדרמה ההיסטורית של חיפוש הזהות הלאומית, ועשוי להמחיש לקורא העברי הצעיר שהוא שייך לעם היהודי הישן, אשר גם בימינו שב ומאוים על ידי האנטישמיות.