אמריקה שלאחר מלחמת העצמאות עדיין הייתה רחוקה מדמותה כמעצמת־העל של ימינו. זו הייתה מדינה צעירה שהתנודדה על כרעי תרנגולת, אומה גאה אך שקועה בחובות ודלת משאבים. היחס אליה באירופה ובצפון אפריקה היה מזלזל, וכנראה בצדק: ספינות סוחר אמריקאיות נתפסו בזו אחר זו בידי שודדי ים, מלחיהן נחטפו לעבדות, והממשל נאלץ לשלם סכומי עתק ככופר ודמי חסות.
הספר שלפנינו מתאר את אחת מנקודות המפנה החשובות בהיסטוריה האמריקאית: הרגע שבו הנשיא השלישי של ארה"ב, תומאס ג'פרסון, מאס בעמדת החולשה האמריקאית ובתשלומי הכופר. במקום זאת הוא החליט לבנות, בהשקעה כספית אסטרונומית, צי שישנה את מאזן הכוחות בחופי הים התיכון. זהו סיפורה של המלחמה הברברית הראשונה ("ברברים" היה השם המקובל באותה תקופה לעמים בצפון אפריקה); סיפור שהתחיל בהתעצמות הצי האמריקאי ובהקמת חיל הנחתים (המרינס), נמשך במבצעי קומנדו נועזים ובמסע צבאי ארוך במדבר, והסתיים בהסכם דיפלומטי מביש משהו. ואם כל זה מרגיש לכם אקטואלי, אולי זה לא במקרה.
בריאן קילמיד, מגיש החדשות הפופולרי של רשת פוקס ניוז, חבר אל הסופר והמרצה דון ייגר ליצירת חיבור משובח של היסטוריה פופולרית, המגולל את קורותיה של אותה מלחמה נשכחת. הספר שופך אור על אירוע היסטורי חשוב ומציג אותו כמותחן עוצר נשימה, אך מקפיד לשמור על נאמנות לעובדות ולא להפוך לרומן היסטורי בדיוני. גם בעבור הקורא שאינו שוחה בנבכי ההיסטוריה האמריקאית המוקדמת, יש משהו מרגש בקריאה על דמויות מיתיות כמו האבות המייסדים; פרצופו האייקוני של ג'פרסון, אחד מארבעת הנשיאים שפניהם חקוקים באבן על הר ראשמור, מתעורר פתאום לחיים לא רק כדיפלומט ונשיא אלא כאיש משפחה, בשר ודם.
הכי מעניין
תומאס ג'פרסון והפיראטים שלטריפולי | צילום:
"תומאס ג'פרסון והפיראטים של טריפולי" ראה אור בארצות הברית כבר ב־2015, אך המהדורה העברית שלו נוחתת על המדפים רק עכשיו. סביר להניח שבהוצאה זיהו, ובצדק, שסיפור הנע סביב ההתלבטות הקורעת בין יציאה למתקפה צבאית ובין ניהול משא ומתן, כשברקע שבויים הנמקים בשעבוד אכזרי אצל אויב ערבי, יעניין את הציבור בישראל בימים של מלחמה מתמשכת. המתח בין העברת דולרים רבים לשליטים המקומיים תמורת שקט והחזרת שבויים ובין תקיפת האויב בכל הכוח תוך לקיחת סיכונים, נוכח באזורנו כבר שנים ארוכות, והופך את הספר למרתק ואקטואלי במיוחד.
המקומיים השקופים
לצד האמור, הקריאה בספר מלווה בצרימה קבועה. התחושה היא שהסיפור מלא בצביעות, לא בהכרח מודעת, שנובעת מ"עיוורון קטגורי". הסופר מתאר בזעזוע מוסרי עמוק את העוול שבעבדות האמריקאים בידי הצפון־אפריקאים, כאילו מדובר בפשע חסר תקדים. ואולם כל קורא משכיל יודע שממש באותו זמן, הכלכלה האמריקאית החדשה נשענה כולה על גבה של עבדות שחורים, והסחר הפנימי בבני אדם נמשך במלוא המרץ.
הצרימה ממשיכה בעצם התיאור של האתוס האמריקאי, שניכס לעצמו מעשי גבורה תוך נטילת קרדיט מוגזמת על הישגים לא להם. מי ששומע את המילים הפותחות את המנון הנחתים המפורסם – "מאולמות מונטזומה ועד חופי טריפולי / אנו נלחמים את מלחמות מולדתנו באוויר וביבשה ובים" - משוכנע שהתחולל קרב גבורה המוני של המארינס על חופי טריפולי. גם בספר שלפנינו האירוע מתואר כקרב הירואי של הנחתים.
ואולם המציאות ההיסטורית שונה בתכלית: אומנם נקודת המפנה באותה מלחמה הייתה כיבוש עיר הנמל דֶרְנָה, ומי שהוביל את המסע היה אכן הדיפלומט והגנרל ויליאם איטון, שיזם מהלך של הפיכה כנגד שליט טריפולי באמצעות המלכת האח הבכור והגולה; אך בפועל, בקרב ובמסע שלפניו נכחו פחות מעשרה נחתים, לצד צבא של כ־500 שכירי חרב מקומיים ובראשם האח שתכנן לתפוס את השלטון. הצבא הזה הוא שנלחם והוא שכבש את העיר דרנה.
המארינס מתאמנים | צילום: AFP
זאת ועוד, הקרב ההירואי הזה, לפחות מנקודת מבטו של האח הטוען לכתר, נכשל לחלוטין בסופו של דבר. בעקבות הלחץ שנוצר על ההנהגה הטריפוליטאית עם כיבוש העיר, זו ריככה את עמדתה במשא ומתן ושחררה את השבויים, עדיין תמורת כופר (אך נמוך יותר), ושמרה על השלטון. בשלב זה האמריקאים, שכבר השיגו את מטרתם העיקרית, נטשו את התמיכה בצבא המורד. הלוחמים המקומיים הושארו מאחור ונטבחו בידי צבא טריפולי, שחזר בכוחות מחודשים. רק מבט אתנוצנטרי מערבי יכול להתבונן בצבא של מאות אנשים, להתייחס אליהם כשקופים לחלוטין ולהכתיר שמונה לוחמים כגיבורים שניצחו את הקרב, ואז לסיים את הסיפור באופן מלאכותי בדיוק בנקודה הנוחה לו, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שלא היה פה ניצחון אמיתי במלחמה, אלא ניצחון פירוס שהוביל לכישלון ההפיכה ולטבח החיילים שנותרו מאחור.
מי כאן הפיראטים
נקודה נרטיבית מעניינת נוספת היא עצם השימוש במונח "פיראטים". כמי שחוקר את ההיסטוריה של סלוניקי במאה ה־16, אני מוצא כאן הקבלה מרתקת. אם תשאל ימאי יהודי מסלוניקי שחי במאות ה־16 עד ה־18 מי הם הפיראטים, הוא ידבר כנראה על הנוצרים באופן כללי, או על אבירי מלטה באופן ספציפי. השאלות והתשובות בספרות ההלכתית מתארות מציאות יומיומית של סבל אנושי בלתי נתפס, ומבחן קיומי, כלכלי ומוסרי שהוצב לפתחן של הקהילות היהודיות באימפריה העות'מאנית (וגם של שאר המוסלמים שחיו באזור) בעקבות אותם פיראטים נוצרים שתבעו הון רב תמורת שחרור השבויים. באחת התשובות מובאת עדות קורעת לב על שבוי יהודי שמשפחתו הייתה בטוחה שהוא כבר מת, ויום אחד הוא ניצל הזדמנות, "נכנס בבית הכנסת בשלשלאות של ברזל והיה צועק בקול מר ליהודים שיפדוהו".
הספר שלפנינו מתרחש בסוף אותה תקופה, אך נקודת המבט שלו שונה. כעת המוסלמים הם ה"פיראטים", ואילו מלטה הפכה לאי בטוח עבור הצי האמריקאי. אי אפשר לטעון שהאמריקאים לא היו מודעים לשוד הנוצרי בים התיכון, כיוון שהם עצמם חילקו רישיונות רשמיים לספינות לנהוג בפיראטיות ממש באותן שנים, ובעיקר במלחמת 1812 מול בריטניה. אז מי כאן הפיראטים? או שכולם כאלה, או שמדובר בסגנון לחימה לגיטימי לזמנו, שרק מבט אנכרוניסטי ממהר לשפוט בביקורת מוסרית.
וישנו פער נוסף בנקודת המבט, שהוא אולי הישראלי מכולם. עבור הקורא האמריקאי הממוצע, חופי צפון אפריקה נמצאים אי־שם מעבר להרי החושך, מאוכלסים בערבים רומנטיים ומפחידים. לעומת זאת, כשאני קורא על תוניס, אני קורא על הארץ שממנה הגיעו הוריי. כשאני קורא על טריפולי, אני חושב על חריימה ועל ההבדלים הדקים אך המוקפדים בין התוניסאים לטריפוליטאים. אולי משום כך, לאורך קריאת הספר – ולמרות ההצגה החד־צדדית למדי לטובת הצד האמריקאי – נשמרה אצלי פינה חמה בלב גם לצפון־אפריקאים. נכון, גם יהודי צפון אפריקה סבלו לא מעט משכניהם הערבים, אבל התרבות, הלבוש, המאכלים והאווירה שמתוארים בספר כתרבות פרימיטיבית משהו, או במקרה הטוב מבעד לאוריינטליזם מתנשא שמתפעל מ"השווקים והריחות", נקראים על ידי כתיאור נופי הילדות של הוריי.
רשימה זו נכתבה מחדר מלון בחיפה, המשקיף על מספנת חיל הים. ספינות המלחמה שלנו שעוגנות שם נראות אחרת לגמרי מספינות המפרש הגדולות של המאה ה־19, אבל הן משדרות עוצמה מרשימה ואף מרגשת. חיפה, עיר שלוש הדתות, הייתה יעד מרכזי במלחמה הארוכה שאנו נתונים בה, ועד היום ה־GPS בה משובש, כהגנה מפני מתקפה מצפון. קילומטרים ספורים צפונה מכאן, חיילינו נלחמים בעומק לבנון מול חיזבאללה; בדרום, חיילינו בעזה ממשיכים לשמור על הפרימטר וצופים בהשתקמות המחודשת של חמאס; ואני, שלפני פחות מחצי שנה שירתי בסוריה ובימים אלו משרת במילואים באזור שכם, יודע שגם שם אויבינו רק ממתינים לרגע של חולשה. לכן אני קורא את הספר הזה לא רק כסיפור היסטורי מרתק על התמודדות של מדינה צעירה מול אויב אכזר, אלא כספר אקטואלי מתמיד שמציג את הסיפור האנושי האינסופי של מלחמות עקובות מדם שלא נגמרות.
זהירות, הסתמכות מופרזת
הספר מצייד אותנו בשתי תובנות חשובות למצבנו הנוכחי. הראשונה היא שבמלחמה, בטח כזו שמתמשכת זמן רב כל־כך, אין פריבילגיה להפגין חולשה, וגם לא לעבוד רק עם דיפלומטיה או רק עם מגננה. רק מי שיתַחזק צבא חזק ויֵדע לתקוף ראשון – ולא רק להגיב – יֵצא כשידו על העליונה. ארצות הברית של ג'פרסון הבינה את זה. נשיא האימפריה הצעירה למד שאסור לסמוך על אף אחד, לא על בעלי ברית ובטח שלא על הבטחות של האויב. הוא יצא לקרב מתוך סיכון אדיר ובמחיר כבד, עד שהכריע, לפחות זמנית, את האויב של אותה תקופה. חשוב מכך: הוא יצר תודעה, שמחזיקה מעמד עד היום, שעם ארצות הברית לא כדאי להתעסק.
התובנה השנייה נוגעת ליחסינו עם המעצמה הגדולה בעולם. ארה"ב היא אכן הידידה הטובה ביותר של ישראל, ואני מאמין שהדבר נובע לא רק מאינטרסים. עם זאת, הלקח ממה שקרה לאח המורד ולצבא המורדים הטריפוליטאי שלו חייב להתנוסס באותיות של קידוש לבנה מול עיניהם של מקבלי ההחלטות בישראל, והוא התחדד מאוד בשבועות האחרונים, כשידידינו מעבר לים הפליגו הרחק עם הספינה והותירו אותנו מאחור על החוף העוין. בסופו של דבר, האינטרס האמריקאי תמיד יהיה הדבר החשוב ביותר לאמריקה. מבחינתם הגישה הזו מוצדקת לחלוטין, אבל עבורנו היא טומנת סיכון עצום ואות אזהרה מאסטרטגיה של הסתמכות מופרזת.
"תומאס ג'פרסון והפיראטים של טריפולי" הוא ספר חשוב לכל ישראלי. זהו ספרם המשותף הראשון של שני המחברים שתורגם לעברית, ויש לקוות שבעתיד יתורגמו ספרי היסטוריה פופולרית נוספים שהשניים כתבו. תצוין לשבח גם עבודת התרגום של צילה אלעזר, שהצליחה לקחת ספר אמריקאי מאוד ולתרגם אותו לעברית בצורה טבעית וזורמת מבלי "לאנגלז" את השפה. זהו ספר מרתק וקולח, רווי לקחים ותובנות, חלקם שונים אולי מאלה שהמחברים התכוונו אליהם, אך זה לא באמת משנה. מה שחשוב הוא שהלקחים הללו יופנמו במקומות הנכונים וישפיעו על עלילת חיינו הממשית.