יש ספרים שגורמים לי להצטער על מגבלת המילים בטור צר זה. "מחליפה את הזמנים" של בינה סבג־פינקלשטיין הוא לחלוטין אחד מהם. קשה להקיף במסגרת המוגבלת שלרשותי ספר כה מורכב, משתלח, נקמני, חריף, עסיסי, נאיבי לפרקים, פוליטי וא־פוליטי, עייף ובה בעת מלא במרץ נעורים צדקני. המשוררת ושיריה עוררו שיח רב, ופרנסו מאמרים והסכתים; כעת הם רואים אור בספר.
השער הראשון, והמוצלח ביותר בעיניי, נקרא "מחזור, שואה וזמן" ועוסק בעיקר במערכת היחסים של המשוררת עם ריבונו של עולם. יש בו הרבה כעס והתנערות, לצד סירוב לוותר על היחד ובקשה עיקשת למפגש. זהו נושא שקשה לחדש בו נוכח תחיית השירה הדתית בעשורים האחרונים, אבל המשוררת צולחת את האתגר ועושה זאת בשפה עזה ויוצאת דופן. היא מתאפיינת בשירים ארוכים בשורות ארוכות, מובנים ובעלי איכות סיפורית, ובה בעת בעושר פואטי שבנוי משכבות של דימויים ורפרנסים.
הכותבת מתארת לפרקים את האל כמו צדיק שחצרו ממשיכה לפעול אחרי מותו: "וְהִנֵּה אַדְמוֹ"רָיו רַבָּנָיו שַׁמָּשָׁיו חֲסִידָיו / שֶׁל קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא / אַחֲרֵי סִלּוּקוֹ עָלָיו הַשָּׁלוֹם / הֶחָצֵר עוֹבֶדֶת כָּרָגִיל". בפעמים אחרות האל חי, ומתחזק קשר מלא נאמנות ואהבה: "הִנֵּה עֵת הַנְבוֹ וְהָאֹפֶק / וְעֵינְךָ אֲשֶׁר לֹא כָּהֲתָה / בְּעֵינַי תִּתְבּוֹנֵן / וְתֹאהַב / וְתוֹדִיעַ / אִתָָּךְ אֶשָּׁאֵר מֵעַתָּה". זהו השיר השקול היחיד בספר – שבהחלט עשה חשק לעוד כמותו. משוררים, אנא מַשקלו!
הכי מעניין
מחליפה את הזמנים | צילום:
השער השני, "שיירת הר הצופים", מתאר את רשמיה של המשוררת מלימודיה באוניברסיטה העברית, ככל הנראה במחלקה לפילוסופיה. יש בו שירים חצופים, עצבניים, שפונים ישירות לפילוסופים מובילים שונים ומנסים לנער אותם מהסדר המובנה של דבריהם ולאתגר את תורתם.
כך למשל בפנייה לשפינוזה: "תַּתְחִיל לִצְעֹק בָּרוּךְ!... / תִּבְרַח מֵהַמָּוֶת תִּמְצָא אֶת עַצְמְךָ תָּקוּעַ / ...בְּתוֹךְ כָּל הַתֵּאוֹלוֹגִי־מְדִינִי הַזֶּה... / יַאלְלָה יַאלְלָה". הטקסטים במקטע הזה נעים בין גאונות לרגעים אינפנטיליים, למשל "עאלק" בסוף הערת שוליים על דרידה. בניגוד לדיבור מול האל, כאן יש פחות מורכבות: "בַּסִּפְרִיָּה הַלְּאֻמִּית מִישֶׁהוּ הִפִּיל עִפָּרוֹן / וְאִישׁ לֹא שָׁמַע / כֻּלָּם עֲסוּקִים בְּלִכְתֹּב עוֹד הֶעָרַת שׁוּלַיִם / וְאִישׁ לֹא יִקְרָא". ההתנערות מהאקדמיה היא חד־ממדית, ובעיניי השירים מפסידים מכך.
השער השלישי והחותם, "לעזאזל האתיקה", עוסק בשבעה באוקטובר ובמה שלאחריו, ובעיקר בשיחה מפוכחת, מלאת זעם, מול המוסר המערבי שקרס. יש בו טקסטים קשים לקריאה, גרפיים, טבולים בשנאה לא מסוננת. "אֱ־לֹהֵינוּ וֶאֱ־לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ / מְחֹק מֵאוֹצְרוֹתֵינוּ שְׁתֵּי הֲבָרוֹת מוּ־סָר". גם כאן השירים כתובים היטב, אבל לטעמי נושאים כל כך בוערים וקרובים, דורשים טיפול עדין יותר.
במהלך הקריאה ב"מחליפה את הזמנים" החלפתי את דעתי על הספר כמה פעמים. מדובר בספר חד, נוטף כישרון, בעל שפה מפתיעה, חד־פעמית, ודרישת אמת לא מתפשרת. זה גם ספר מבלבל, לא קל, לפרקים קטנוני - אבל הכתיבה של סבג־פינקלשטיין היא ללא ספק ממצא נדיר על המדף העייף של השירה העברית, קול מרענן בעל עוצמה ויופי.