לא הרבה השתנה מאז שסלינג'ר כתב על דגי בננה

חייל שיוצא לחופשה לאחר המלחמה עם בת זוגו ומתקשה להתמודד עם העולם; ילד שבוכה כי קראו לו בשם גנאי בשל יהדותו; אישה שלאחר מות בן זוגה החייל מתקשה להתערות בחייה גם אחרי שהתחתנה ויש לה ילדים. אין מדובר בקובץ סיפורים קצרים שנכתב בעת האחרונה, אלא "תשעה סיפורים", של הסופר הקאנוני ג'יי־די סלינג'ר, שנפטר ב־2010, שנעוץ בחיים באמריקה לאחר מלחמת העולם השנייה. 

הסיבה להוצאה המחודשת היא תרגום חדש של יותם בנשלום (התרגום האחרון, של אסף גברון, יצא ב־2005), שמצליח ללכוד יפה את הדמויות המתוחכמות ואת הדיאלוגים היבשים ביניהן, שמוסרים מעט אבל אומרים הרבה. בכל זאת, נדמה שיש פה גם יותר מכך: התייחסות נדרשת ורלוונטית לחברה אחרי מלחמה עצומה של שנים ארוכות.

הסיפור הפותח, והמוכר ביותר מהסיפורים, "יום נפלא לדגי הבננה", הוא דוגמה מצוינת לעד כמה השתנו הדברים, וכמה נשארו אותו דבר. הסיפור מציג את סימור, שנוסע עם אשתו מיוריאל לחופשה ראשונה לאחר שחזר משדה הקרב של מלחמת העולם השנייה. המקום הוא אותו מקום שאליו נהגו ללכת לפני המלחמה, אבל סימור הוא כבר לא אותו אדם. ההורים של מיוריאל מודאגים, אבל מיוריאל לא. היא עסוקה מדי בתענוגות העולם הזה ולא שמה לב לתמורות שעבר בעלה. סימור, לעומתה, עסוק בבילוי עם ילדה קטנה על החוף ומספר לה על דגי בננה ששמם ניתן להם בגלל ההרגל המגונה לאכול בננות עד שהם מתפוצצים ואינם יכולים לשחות החוצה מהסלע שבו מצאו את הבננות. זהו משל על אמריקה השבעה, המדושנת עונג, שלא שמה לב למצוקה של אלה ששלחה לקרב. גם מיוריאל, לכאורה, מייצגת את אותה אפאתיות. את הסיפור קראתי לפני כמה שנים, אבל כשחזרתי אליו לאחרונה לא יכולתי שלא לחשוב שגם היא דמות טרגית, שלא נתנו לה כלים להתמודד עם הדברים, ושנאלצה לקבל בעל חדש בלי כלים לעזור לו. 

סימור, בן למשפחת גלאס שעוברת כחוט השני בכתבי הסופר, הוא לפי חלק מהתאוריות בן דמותו של סלינג'ר, שבעצמו לחם בחזיתות באירופה וגדל כיהודי. את הרווחה שלו הוא מוצא בסיביל הקטנה, וזו לא פעם ראשונה בקובץ שילדים מתוארים ככליל השלמות לנוכח עולם המבוגרים הציני והאפאתי (תפיסה שגם סלינג'ר המתבודד, בערוב ימיו, למד שהיא לא לגמרי נכונה, אחרי שהילדים מעיר מגוריו מכרו לעיתון גדול ריאיון בלעדי שיועד לעיתון בית הספר שלהם). קובץ הסיפורים הזה מאדיר ילדים, כמעין "פרא אציל" שטרם הושחת. התפיסה, שאולי השתכללה לכדי שלמות ב"התפסן בשדה השיפון", ה־ספר של סלינג'ר, קצת רומנטית מדי ומתעלמת מהמסע והמורכבות שהנפש הבוגרת יכולה לטמון בחובה. חוץ מזה, התזה שהיא מציעה לעולם קשה מאוד: ברגע שמתבגרים, הנפש מושחתת והכול הולך לאיבוד. או לפחות, מעט מאוד נשאר.

הילדים בקובץ הסיפורים מזכירים כמה המלחמה מצלקת לא רק את הדור הנלחם אלא גם את הדור הבא, שלומד את דרכי הוריו ומשלים עם כך שזאת הדרך. הסיפור האחרון בקובץ נמסר מפי ילד פלא שלו כישורים רבים בראיית העתיד, מתוך ההבנה שהכול כבר קרה ואנחנו רק גלגול של אנשים ודברים שכבר היו. קצת קהלת, קצת חוכמת זן, ובעיקר מזכיר שאף שאז כולם עישנו בבתים ולכולם היו עוזרות בית, לא הרבה השתנה כאן בעשרות השנים שחלפו.