חוקר ירושלמי צנוע משנה את האופן שבו אנו מבינים את תורת הקבלה

בלב ירושלים חי ופועל תלמיד־חכם מיוחד בשם ר' יוסף אביב"י. הוא לא מלמד בשום מקום – לא בישיבות ולא באקדמיה. תוארו הרשמי הוא ביבליוגרף וחוקר קבלה, אך מזה כמה עשורים הוא יושב ספון בביתו וכותב שורה של מחקרים תורניים עבי־כרס. לא יהיה זה מוגזם לומר שספריו שינו את המוסכמות לגבי האופן שבו לומדים ומבינים קבלה בדורות האחרונים. מה החידוש של אביב"י? אציין כאן שתי הנחות שמאפיינות את מבטו הייחודי ועוברות כחוט השני בין ספריו.

ההנחה הראשונה נוגעת לאישיות של המקובל. "קבלה", כשמה כן היא, מציינת מסורת שעוברת מרב לתלמיד. אבל אביב"י רואה במקובלים גאונים בודדים שפעלו לבדם, כמעט ללא מורים, חברים או תלמידים. הוא נוהג לומר שתלמידים אף פעם לא מבינים את רבם, שיש ביניהם קצר תקשורתי לא מוסבר שגורם להם לפרש את תורתו של המורה בניגוד לכוונתו המקורית. המסקנה מתבקשת: כדי להבין את דברי הרב יש לקרוא אותם רק מתוך עצמם, ולהתעלם מדברי התלמידים. כך ניתן לסכם את תולדות הקבלה בדורות האחרונים בתור אוסף של מהפכות דרמטיות, שבמרכז כל אחת מהן עומד איש אחד: האר"י הקדוש, ר' משה חיים לוצאטו (הרמח"ל), הרב קוק. ההנחה הזו היא גלגול של תיאוריית האדם הגדול (Great Man Theory) שרווחה במאה ה־19, ולפיה ההיסטוריה של האנושות אינה אלא סיפוריהם של גיבורים יוצאי דופן.

ההנחה השנייה נוגעת לשפת המקובלים. בניגוד לדימוי של הקבלה כביטוי לחוויות מיסטיות אישיות שקשה לבטא במילים, אביב"י מניח שהמקובלים שהוא חוקר כתבו בשפה שיטתית ועקבית, כמעט מדעית. הנחה זו הובילה אותו לשורה של חידושים נועזים, שיש בהם מוטיב חוזר ברור: מעקב צמוד אחרי שפתם של המקובלים מאפשר לחשוף שכבות שונות בכתיבתם.

בחיבור "קבלת האר"י" (תשס"ח) הבחין אביב"י בין שתי מסורות ("בחינות") שונות לחלוטין בתוך דברי האר"י, שאותם זיהה באמצעות מיפוי של מונחים שונים. ב"זוהר רמח"ל" (תשנ"ז) טען שיש לחלק את כתביו לשתי תקופות, שבכל אחת מהן הסביר רמח"ל בדרך שונה את מהות הרוע בעולם. ב"קבלת הראי"ה" (תשע"ט) טען אביב"י שהסגנון הייחודי של הרב קוק התפתח רק לאחר עלייתו לארץ, ושהרעיונות שלו אינם המצאה מקורית משלו אלא שימוש משוכלל בשפת ה"כינויים" לספירות, המוכרת ללומדי קבלה מתחילים.

הניתוח המושגי של אביב"י שאב השראה משיטת הבחינות של הרב מרדכי ברויאר, שניסה לאמץ חלק מהמסקנות של ביקורת המקרא ועדיין לראות במקרא יצירה של מחבר א־לוהי אחד ויחיד. היכולת לזהות קולות שונים ביצירה של אותו אדם מאפשרת לקרוא אותם בצורה בהירה וחד־משמעית. אומנם יש לה מחיר: היא מחייבת את הקורא להפסיק לנסות ליישב סתירות בכוחות עצמו, ולקבל אותן כנתון.

השילוב בין שתי ההנחות של אביב"י – בדידותם של המקובלים, והשפה השיטתית שבה הם כותבים – מוביל לראייה קצת אירונית של תולדות הקבלה. מצד אחד, ברור שלרוב המקובלים הייתה שפה משותפת, שהקורא הממוצע (ולפעמים גם האקדמי) פשוט לא מבין. מצד שני, כל אחד מהם עשה בה שימוש עצמאי ומילא אותה בתוכן שונה לגמרי, מה שעלול כמובן לחסום הבנה הדדית. כך למשל, אם הרמח"ל ראה במערכת הספירות מפתח להבנת מנגנון הפעולה של ההשגחה הפרטית בעולם, הרי שהרב קוק ראה בהן מידות טובות בתחום המוסר, שבהן האדם מתדמה לא־לוהיו.

הוויתור על השפע

לאחרונה קם הדבר ונהיה: בפעם הראשונה העלה אביב"י לבלוג שלו, חינם לכל דורש, ספר חדש בשלושה כרכים. במרכזו הצגה שיטתית וראשונה מסוגה של משנתו הקבלית של הגר"א, הלא הוא ר' אליהו קרמר מווילנה (ת"ף-תקנ"ח, 1797-1720), "הגאון", שהיה הדמות המרכזית מאחורי תנועת ההתנגדות לחסידות. לצד ביאוריו לתנ"ך ולשולחן ערוך, הגר"א ביאר בעצמו גם חלקים מספר הזוהר. למען האמת, אביב"י כבר פרסם לפני שנים רבות (תשנ"ג) ספרון קצר בשם קבלת הגר"א, אלא שכעת הוא חזר בו מרוב מה שכתב שם, ומציע ניתוח חדש ומקיף.

זה איננו ספר קל לקריאה. הוא מחולק לשערים לפי נושאים, כאשר בכל אחד מהם מובאות פסקאות מדברי הגר"א עם פירוש צמוד. אביב"י ניצב בפני אתגר כפול: הוא נדרש גם ללקט את דברי הגר"א הפזורים במקומות שונים, וגם לפצח את הסגנון התמציתי שבו הם כתובים. כהרגלו, הקריאה בפסקאות מוכתבת על ידי הניתוח המושגי. אביב"י כמעט איננו מייחס חשיבות למבנה המקורי של הספרים והפסקאות, אלא אך ורק למושגים שעומדים במרכזם. הוא גם מניח שהשימוש במושגים אלו עקבי וחד־משמעי, ומסווג את הפסקאות השונות בהתאם.

בספרון הישן טען אביב"י שעיקר החידוש של הגר"א טמון ביומרה שלו לפרש את דברי הזוהר כפשוטם, כנגד דברי האר"י. בלב הספר החדש עומדת טענה שונה: הגר"א יצר תפיסה קבלית חדשה לגמרי, ודחה את אחד ממושגי המפתח של הקבלה בכל הדורות – מושג ה"שפע". כבר בימי הביניים, ראשוני המקובלים דיברו על כך שהמטרה העיקרית של האצלת הספירות היא המשכת שפע אל העולם הזה. זו הנהגה מסדר שני: הקב"ה בוחן את האדם ובודק האם בחר לקיים את המצוות שבהן נצטווה. אם יבחר בתפילה ובמצוות – יוכל לתקן את העולמות העליונים ויזכה בתמורה לשפע רב, רוחני וחומרי. אחד הדימויים העוצמתיים של רעיון זה הוא משיכה בשרשרת, שמניעה את הנעשה בעולמות העליונים.

בניגוד לקודמיו, הגר"א מוותר על השפע ומניח שיש לאדם יכולת השפעה מוגבלת על העליונים. המטרה האמיתית של האצלת הספירות היא מתן תורה ומצוות. אם כן, הקבלה איננה מספקת מפתח להבנת המנגנון של שכר ועונש אלא רק להבנת התנאים שקודמים לו – המצוות שבהן אדם מחויב. גם כאן מבחין אביב"י בין שתי "קומות" ו"התגלויות", שלכל אחת מהן שפה משלה. הקב"ה מתגלה לעם ישראל פעמיים – בהר סיני ובמשכן. כל התגלות מחדשת דרך אחרת בעבודה. הדרך ה"נמוכה" של המשכן מתבטאת בקורבנות ובתפילות; ואילו הדרך ה"גבוהה" מתבטאת בקיום מצוות ובלימוד תורה לשמה, שהם הדרך היחידה של האדם להתקרב אל הקב"ה מתוך מגבלות הקיום של העולם הזה.

המוח לא שליט על הלב

אנסה לתאר כאן חידוש אחד שעלה בקריאה ראשונה בספר. הגר"א השתמש במונח "שפע" במקום אחד ויחיד בביאוריו לזוהר, אבל פירש אותו בדרך חדשה. הוא תיאר דרכו את מידת הרצון שיש לאדם לדבוק בקב"ה דרך לימוד תורה וקיום מצוות. נוצר כאן מעגל קסמים: האדם אכן חופשי לבחור לעסוק בתורה, אבל העוצמה של מסירות הנפש שלו נקבעת משמיים. בהתאמה, אין כאן שום פרס חיצוני: אם אדם מצליח להתמסר בצורה טוטלית לחיי תורה, הוא יגלה במבט לאחור שהקב"ה נטע בתוכו את הכוח שאפשר זאת.

יש כאן גם תפיסה פסיכולוגית מיוחדת: האדם אמור לזכור שהוא יכול לשלוט במחשבותיו ובמעשיו, אבל אין לו שום שליטה על הרגשות הבסיסיים שלו. ובמילותיו של אביב"י עצמו: "הגר"א מבחין בין עבודת האדם ובין עבודה שאין ביד האדם. תורה ומצוות הן 'נגד נפש רוח של האדם', ועליהן נאמר 'השכל וידוע אותי'... לעומת אלה, 'יראה ואהבה פנימית' אינן ביד האדם... [הם] שקולים לנשמה – כל אלה הם 'מתת א־להים'" (עמ' 126).

לפנינו ניסוח עמוק ויוצא מן הכלל של עומק התודעה ה"מתנגדית", ההפך הגמור מהתפיסה החב"דית של "מוח שליט על לב". אם בעל התניא טען שהאדם יכול להשליט את השכל על הרגש, הרי שהגר"א חולק עליו בתוקף: המוח לעולם לא יהיה שליט על הלב. אין טעם "לעבוד" על רגשות כמו אהבה או יראה לה', משום שהם טבועים בחלק הפנימי של הנפש שאין לאדם שום שליטה לגביו. התנע הרגשי של האדם הוא כמו קופסה שחורה. הוא יכול להיות חכם וטוב – ללמוד תורה ולהיטיב לאחרים – אבל בתוך ליבו יש נקודה חתומה שהוא לא מסוגל לגשת אליה. התפיסה הזו מאפשרת לנו לראות את ההתנגדות לחסידות באור חדש. המתנגד לא רואה בחסיד רק שקרן או זייפן, אלא טוען שהוא מנסה לשווא לשלוט ברגש, ששמור לא־לוהים לבדו.

הספר הזה עושה סדר, מקבץ את דברי תורתו של הגר"א ממקומות שונים, ומשבץ אותם בתמונה כוללת וברורה. המשקפיים המושגיים שהוא נותן מאפשרים לכל לומד לעיין בספרי המקובלים מבלי לאבד את ידיו ורגליו. עם זאת, לעיתים אביב"י נראה קצת כמו הגיבורים שלו – מפעל חיים גאוני של איש אחד שעובד לבדו בלי שכולם מבינים תמיד את מעשיו, לא בעולם התורני ולא באקדמיה. דווקא משום כך ראוי לתת כאן זריקת עידוד: זו קריאה משתלמת ומאירת עיניים.

אביעד מרקוביץ הוא דוקטורנט להיסטוריה של ימי הביניים באוניברסיטה העברית