כיבוש, יהדות ובגידה מתערבבים בצד המסילה של ירושלים

סופו של הרומן הזה דרמטי, וכמו כומס את כולו כקליפה – אך מסיבות מובנות נפנה דווקא אל תחילתו, שאף היא כומסת את כולו. לא כקליפה אלא כגרעין.

מישאל צוקרמן, רווק בשנות הארבעים לחייו, דתי־לשעבר תושב שכונת קטמון בירושלים, פעיל שמאל רדיקלי, חווה לפתע הארה רליגיוזית. ערב שבת בין השמשות, בדעתו צץ אל שהוא יכול להאמין בו, אלוהים קצת שפינוציסטי, שהוא התואַם, ההרמוניה, בין כל הדברים. כזה הגורם לך להבין שאנשים פועלים ודברים קורים "לא מכוח הרצון של כל אחד מהם אלא מתוך טבעם של הדברים, מתוך טבעו של העולם המתהווה בין השמשות בימי שישי בירושלים, עולם הנמלים הנסתר מהעין שפתאום פרץ אל העולם הנגלה".

הוא צועד לבית הכנסת, מוסד שכמותו לא פקד זה כעשרים שנה. רב קצת משונה דורש בפרשת בלק או פינחס על כזבי בת צור וזמרי בן סלוא. לדבריו, התורה מספרת עליהם כי הם "התמרדו נגד הבינוניות, הם רצו אהבה גדולה, אהבת אמת, לא לכמוה אל מה שלעולם לא יושג אלא לאחוז בו בידיים, לכלוא אותו בתוך הגוף, ולכן היה עליהם למות, למען יראו וייראו". בשולי התפילה הוא פוגש בחצר את מרים, אחותו של חבר לשעבר מהשבט בבני עקיבא, מתווכת דירות מצליחה, נשואה לפרופסור עם ארבעה ילדים, וניצתת ביניהם להבה שלא נותר להם אלא לאחוז בה, בשבועות הבאים, בידיים.

הסיפור יתנהל מכאן בין הרוח והבשר. בתיאורים רוחניים של הארה בירושלים ושל מסע רליגיוזי של מי שבעט באמונתו אך משתכשך בהוויה הבורגנית הדתית של דרום־מרכז ירושלים – וגם בשפע מוגזם (והנזהרים ייזהרו) של תיאורים מיניים הגואים ברגש אך גם בשמות־עצם ירודים שהמחבר כמו נהנה להתיז מעטו; דברים שבין כזבי לזמרי, הם מרים ומישאל. הסיפור ביניהם מתנהל באורח סטיכי, "מתוך טבעם של הדברים". מישאל מוטח דרך מרים אל העולם שעזב, אותו עולם דתי שבו הוא לא מסוגל לנהל שיחה עם אביו בסעודת ליל שבת. בעוד הוא חי ממילא במתירנות, מרים מחללת בעטיו את כל היקר לה.

מישאל כובש ונכבש, מסתבך והולך. הוא עסוק בפרויקט אקטיבי נגד ה"כיבוש": לשכן בבתים הערביים־לשעבר בקטמון שלו, למשך שבוע אחד, צאצאים של בעליהם שברחו ב־1948, כדי להנכיח את הנכבה ואת אפשרות ה"שיבה". ניסיון אקטיבי זה לכבוש את המציאות עימו בבית, נגיעתו בתחום עיסוקה של מרים בלי ידיעתה, מתגלגל לגרוטסקה. במקום שיתיר את קורי העבר היהודי־ערבי, לופתים אותו ברכּות קורי עברו האישי השנוא עליו, קורי הרגש הדתי והחברה הדתית. דעותיו הקדומות על המגזר ה"קיצוני" אינן משתנות, ומרים הא־פוליטית לא נותנת להם קונטרה; אך זיכרונותיו והרהוריו חושפים את שבריריותה ואף את גיחוכה של הביוספרה הפלשתיניסטית.

הילוכם של מישאל ומרים על הקו הרב־תרבותי קטמון־בקעה הוא הילוך בהרהורים, המוליך את הספר בנתיבי יעקב שבתאי בואכה דוד שחר, בולם ברוחניות, בפוליטיות נחושה ומתחבטת, ביופי ובקורט סאטירה וסוטה את סטיותיו לעבר הז'אנר המתכּנה כיום "רומנטי".