"הנוסע" הוא כתב חידה על גבריות אמריקנית

קורמאק מקארתי נחשב לאחד מגדולי הסופרים האמריקנים של העידן הנוכחי. המבקר האגדי הרולד בלום אף השווה אותו לגדולים ביותר כמו ויליאם פוקנר, הרמן מלוויל וארנסט המינגוויי, וראה בו קול ייחודי ועוצמתי שמזקק בתוכו אלימות, גורל, דת, טבע וגבריות אמריקנית. אלה גם חלק מהסיבות לכך שבאירופה פחות קשרו לו כתרים, והלינו לא פעם על שפתו הדחוסה והארכאית שלא עובדת היטב מחוץ לגבולותיה הטבעיים, על דמויותיו שדומות מדי אחת לרעותה, ועל העולם הקודר וחסר הנחמה שחוזר כמעט בכל ספריו. כתיבתו מעלה את השאלה האם סופר גדול חייב לדעת ליצור יותר מעולם אחד עקרוני, או שאין הדבר הכרחי כל עוד הוא חוקר אותו עד היסוד (וכמספר השואלים, כך מספר התשובות). גם רוב מעריציו של מקארתי יודו כי מרתק ומפעים לקרוא את ספריו, אך לא קל לאהוב.

"הנוסע" הוא חלק ראשון משני ספרים (השני, "סטלה מאריס", ראה גם הוא אור לאחרונה בעברית), שהמחבר עמל עליהם בשש־עשרה השנים האחרונות לחייו. גם הם הוּללו מצד אחד כספקטקל חד־פעמי, מרהיב ואמיץ, מעין צוואה רוחנית נדירה, ומנגד היו שראו בהם יצירות נעולות, כבדות, עם מעט מאוד רגש.

הספר נפתח בסצנה המתרחשת ביער הסמוך למוסד פסיכיאטרי. צייד מוצא גופת אישה, ומחליק לכיסו את שרשרת הזהב שלה, שעליה תלויים מפתח וטבעת. זוהי סצנת פתיחה מבטיחה, אך היא אינה מתירה כל זכר המשכי; המיקוד עובר מיד לדמות הראשית, בובי ווסטרן, צוללן חילוץ שמקבל קריאה לזירת אירוע במפרץ מקסיקו. שם, בקרקעית הים, מתגלה כי אין זכר לקופסה השחורה של מטוס שכל נוסעיו נספו, ואין גם זכר לתיק הטייס ובמיוחד לאחד הנוסעים. זמן לא רב לאחר מכן מגיעים לבקרו שני בלשים משונים. ברגע שאחד מאנשי הצוות של בובי מוצא את מותו, הוא מבין כי למען ביטחונו כדאי לו להסתלק בלי להשאיר עקבות. הבעיה היא שאין לו כל כך לאן.

הוא מתחיל להסתובב במדבריות בדרום ארה"ב, באי־אילו אזורי שוליים ודמדומים, ללא כל יעד. תוך מסע הישרדות בתנאי טבע קשים, כשהוא מיוסר מאשמה ומגעגועים לאחותו שהתאבדה לפני שנים, מנסה בובי להבין מדוע הוא בכלל נרדף. בדרך הוא נתקל לפרקים באנושי, לא פעם בייצוגו האלים והמכוער, אך תמיד מדובר במפגשים קצרים, חסכניים, גם אם מאיימים, שרק מעצימים את בדידותו. למעשה, בובי הולך ומתרחק מן העולם, פיזית ונפשית.

יצורים חסרי גיל

לספר שני חלקים, צירים מקבילים שאינם נפגשים במובן העלילתי הרגיל, אבל כן נטענים זה מזה רעיונית. החלק של בובי הוא החלק הריאליסטי בספר. החלק הנוסף הוא רצף קטעים שעוקב אחר אלישיה, אחותו האבודה. הוא מתקיים בהוויה אחרת. לא מדובר בעולם פנטסטי במובן הקלאסי, במקטעי חלומות או באלגוריה מתבקשת של עולם לאחר המוות. אפשרות סבירה היא כי מדובר בעולם תודעתי פנימי של האחות (גאונה מתמטית המתמודדת עם סכיזופרניה), שבו היא מנהלת שיחות עם ילד משונה ונציגים נוספים מחבורתו. משהו בהם אנושי מחד, אך הם אינם כאלה. לא בגלל אזכור של זימים או כנפיים, אלא גם בגלל אופי ותוכן השיחות, שמראה שהם לא באמת ילדים אם כי גם לא מבוגרים – יצורים אומניפוטנטים חסרי גיל – התגלמויות של מחשבות, חרדות, משחקי לשון ומתמטיקה.

כפי שהחלקים נטענים אחד מהשני במידת מה, אפשר לראות גם את אלישיה ובובי כשני חלקים של אותו שלם שבור; היא שוקעת פנימה אל אינסוף תודעתי ערטילאי, והוא נודד החוצה אל אינסוף פיזי הישרדותי. בניגוד לפרקים של בובי, שבכל זאת יש בהם ליניאריות ותנועה, הפרקים של אלישיה מאתגרים יותר בלשון המעטה; כמו ניטל מהם איזשהו בסיס, גם אם מדומיין, שמאפשר לנסות להתמצא בקואורדינטות של ההוויה שבה הם מתקיימים, בחוקיות המשונה שלה ובמוטיבציות, אם הן קיימות, של הדמויות. גם אלישיה עצמה היא דמות רעיונית וארכיטיפית יותר משהיא דמות אנושית. קיומה בספר לא נועד לחיות, לחוות, לכאוב או להתפתח, אלא לייצג רעיונות.

בובי עצמו מזכיר מאוד, ברושם הראשוני שהוא יוצר, דמויות גבריות טיפוסיות של העולם הישן, כאלה שמסרבות "להתקדם" לשיח רגשי עכשווי, וכנראה אינן מסוגלות. כמעט תמיד אלה גברים שתקניים להחריד, שבצמתים שבהם מצופה מהם לצאת מתוך עצמם, הם מעדיפים להיעלם. "אני חושב שהתשוקה שלי לא לדעת כלום ושום דבר על עניינים מסריחים שרק יסבכו אותי בצרות היא גם עמוקה וגם כרונית. אפשר להגיד שהיא די קרובה למשהו כמו דת" (עמ' 26), אומר בובי כשהוא נשאל על סגירותו ושתקנותו. זו מעין גבריות־אלפא, כזו שמבינה במושגים טכניים, יודעת לזהות ולהפעיל מדחפים, שסתומים ומחברים, לצלול, לטוס, לתקן כל דבר – חוץ מיחסים או את עצמה.

אומנם בניגוד לגברים המקארתיים המוכרים, אין בבובי שמץ של הירואיות או תכונות של גיבור. הוא אינו פרו־אקטיבי ולא מנסה לקחת את גורלו בידו, אלא נסחף ומתגלגל כאבן שאין לה הופכין. מעין שורד ריק וחסר תכלית – בלי נשים, חברים, משפחה או עתיד נראה לעין. אין כאן האדרה של אותה גבריות ישנה ומחוספסת, אלא אולי דווקא תיאורה בעולם הנוכחי כמשהו מפורק שכבר מתקשה להתנהל בעולם, אבוד ולא שייך.

בקריאה בספר ניתן בהחלט להבין את אלו שהלינו על הפואטיקה המקארתית (יובהר כי זו לרגע איננה טרוניה על המתרגם או עורכת התרגום). מקארתי מדלג לעיתים קרובות על סימני פיסוק ועל צורות מילוליות סטנדרטיות, ומשלב ביד נדיבה מונחים חקלאיים, ביטויים עממיים או ניבים מקומיים.

הדבר יוצר מעין מערב פרוע של זרמי תודעה גולמיים ובעיקר כתיבה לא אחידה, מגושמת ומסורבלת. יש לא מעט דיאלוגים חזקים, כמעט תיאטרליים, שנטועים בריאליזם, אך לא פעם הם אינטלקטואליים מדי ללא הלימה לדמויות עצמן. מאידך, לעיתים מקארתי מראה את כישרונו הפיגורטיבי, כמו למשל בקטע מעמ' 53: "ריחה הדשן של העיר, ריח טחב ומרתף, התעבה באוויר הלילה. ירח קר בצבע גולגולת נוסע בין ענני צמר מעבר לגגות הצפחה. לרעפים ולארובות. צופר של ספינה בנהר. פנסי הרחוב התנשאו בכדורי אדים והבניינים היו חשוכים ומזיעים. לפרקים נראתה העיר נושנה יותר מנינווה".

כשהכאוס זוקף את ראשו

"הנוסע" פחות מתגמל מספריו הקודמים של מקארתי. זהו מעין כתב חידה חסום לאפשרויות של פתרון או קתרזיס. במידה רבה הוא אנטי רומן בלשי במכוון. אמנם יש בו רכיבים בעלי פוטנציאל עלילתי דרמטי, כמו המטוס בקרקעית הים, הסוכנים, המוות של חברו לצוות של הגיבור – אך הם אינם מתפתחים ולא קרובים להיפתר. ייתכן כי זו דרכו של מקארתי להעצים את התחושה של עולם בלתי ניתן להבנה, או להדגיש את הפער בין דמויותיו ובין המציאות סביבן. ינחם אולי לדעת שב"סטלה מאריס" רוב החוטים העלילתיים אכן נתפרים לכדי איזשהו אריג שניתן בו להלביש את המעורפל, מעין "לקיחת אחריות נרטיבית" של המחבר.

למעשה, מאפיינים אלו גורמים לחוש כי זו לא יצירה מ־2022 אלא מסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. אמנם אין בה אקספוזיציה (שבעיניים נוכחיות היא מייגעת ולרוב מיותרת), המתארת למשל את ההיילנדס של סקוטלנד במשך עמודים נצחיים (וולטר סקוט), או פורסת מידע היסטורי־גניאולוגי־מדיני (טולסטוי), אבל היא בהחלט נכנסת תחת הגדרה של "רומן רעיונות", אותו ז'אנר שצמח אי אז וחלקו הפך קאנוני. בין מייצגיו הבולטים: "האיש ללא תכונות" של רוברט מוסיל, "הר הקסמים" מאת תומאס מאן, ו"הנפילה" של אלבר קאמי.

ביצירות אלו, העלילה, הדמויות והמצבים משמשים ככלים, אמצעים או פלטפורמות טקסטואליות לצורך בחינה, ניסוי או עימות של רעיונות פילוסופיים, מוסריים, פוליטיים, מדעיים או מטפיזיים. בניגוד לרומן ריאליסטי או פסיכולוגי, שבו הדגש מושם על התפתחות עלילתית או על התהליכים העוברים על הנפש האנושית, הם נכתבו בתקופה שבה הספק, ההגות הפילוסופית והחיפוש אחר משמעות אנושית ניצבו במרכז השיח הספרותי והאינטלקטואלי.

כיום, רוח הזמן נושבת לעבר רומנים המדגישים קצב, דמויות מורכבות, עלילה דינמית וחיבור רגשי. אמנם לעיתים ישנן יצירות שניכר בהן שילוב מסוים של שתי התצורות (למשל "ענן אטלס" של דיוויד מיטשל, או "2666" של רוברטו בולניו), אבל הן מיעוט.

השאלה המתבקשת היא: באילו תמות או רעיונות מדובר, שמצדיקים כמעט 500 עמודים לא קלים והמתנה לחלק השני? הרעיונות אינם מוגשים באופן נהיר או קוהרנטי, הם צפים בין הסאון המילולי, וצריך למצוא אותם. לעיתים הקורא מרגיש במערבולת של פיזיקה, מתמטיקה, פילוסופיה של התודעה, פסיכיאטריה ועוד. כשמתחילים לנסות לפרק אותם מתוך הקונטקסט, עולים אספקטים פחות מעורפלים. למשל, שאלות מטאפיזיות כמו האם התודעה קודמת למציאות, האם המתמטיקה קיימת או מומצאת, האם המציאות היא בכלל מה שאנו מבינים שהיא, האם יש אמת שניתנת להכרעה.

השאלות הללו נשזרות באלו הפיזיות, כדי לתהות איך אפשר להתנהל, להתמודד, לשרוד ואולי אף לשגשג בעולם שבו רעיון הקדמה המדעית כמעט קרס והכאוס זוקף את ראשו; עולם שכבר לא מתנהל לפי אותם הקשרים מוכרים של היגיון וסדר, שלעיתים הזמן בו אינו ליניארי והשפה מתפרקת.זהו עולם שלא ברורה מידת מעורבותו של א־לוהים בו נוכח הרוע האנושי המושל בכיפה, והאדם מנסה לבדו להגדיר מהם ערכים ומוסר ולתהות על טוב ורע, גמול ועונש, תכלית ומשמעות. בלעדיהם הוא נידון לדעוך, לנבול ולקרוס. עולם שבו אם אתה נוסע, אתה תמיד מגיע לאותו מקום: שום מקום.