בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו - משפט שיכול להיות נכון גם ליהודים וגם לספרים. זו לא הגזמה: חדשות לבקרים מתהוות להן נבואות זעם על מות הספרות והמדיום הספרותי, ובשנים האחרונות נראה שאיום חדש־ישן מפציע בשנית: קומיקס. הקומיקס, אותן רצועות מאוירות ברצף, שינה את צורתו במהלך השנים, ובגלגול הזה יש לו נוכחות גם ברומנים גרפיים: כאלה שיש להם תמה ספציפית ומספרים סיפור דרך קשת רגשות.
ההצלחה של הקומיקס - מסטריפים שהופיעו בעיתונות לפני כמה עשרות שנים ועד היום - מובנת. זה מדיום נגיש, צבעוני, פשוט לפחות למראית עין. הוא לא דורש קריאה ממושכת ויכול להיחוות כקליל. בימים אלה הוא עשוי להיראות לנו מוכר גם אם מעולם לא קראנו אותו, בגלל הדמיון לסטוריז באינסטגרם: חוויה גרפית שמספרת סיפור בכמה ריבועים. בעבר, מי ששלט בכיפה היו גיבורי־על בחוברות הקומיקס שלהם, אבל הביקוש רק עלה, ותעיד על כך הוצאת יוקה (החדשה יחסית), שמתמחה ברומנים גרפיים ובקומיקס.
מתוך "האיש ההולך". עיצוב: נדב שלו | צילום:
יתרון גדול של מדיומים גרפיים הוא שהם מאפשרים חוויה אחרת של עיבוד. בימים שאחרי 7 באוקטובר הוויזואליה הצבעונית הרקיעה שחקים. בין שמדובר בפוסטים גרפיים, גלויות של המאייר זאב אנגלמאיר או ספרים מאוירים שיצאו לאחר האירוע, העיבוד של טראומת השביעי נתן דרור לאמנות מצוירת, ולא בכדי. אחרי המראות הגרפיים הקשים שחוותה האומה באותו יום, הציורים הצליחו לתאר את ההפך הגמור ממה שצילק את כולם, ובשפה האמנותית שלהם החזירו קצת תקווה ואמונה ברוח האדם ובאפשרות שיהיה פה טוב.
הכי מעניין
לדעתי, הרומנים הגרפיים, עם כל התצוגה החזותית המרשימה שהם מספקים, אינם עומדים בתחרות עם ספרים כתובים. הם לא פונים לאותו מקום בלב ולא דורשים את אותה תשומת הלב. הם עומדים בפני עצמם ומשמשים דרך אחרת לספר סיפור. לרגל שבוע הספר, הנה המלצות על ספרים מסוגה זו שיצאו לאחרונה.
בגיל 27 אכלתי בפעם הראשונה מלפפון
באוניברסיטה פגשתי לראשונה אדם שלא אכל ירקות ופירות. בכלל. חייו התקיימו סביב פסטה ותפוחי אדמה, והיו לו גם העדפות אחרות שלא כללו את מה שאני חוויתי כפסגת הקולינריה. מעבר לאתגר שבאירוח שלו לסעודות שבת, נותר בי צער עמוק עליו ועל כל מה שהוא מפסיד. לוואקום הזה נכנסה שקד בשן עם הרומן הגרפי והאוטוביוגרפי שלה. בשן, מאיירת טור שבועי בעיתון הארץ שזה ספרה הגרפי השני, נכנסת עמוק להעדפות האוכל שלה. היא משרטטת אותן מילדות, עוברת דרך הרצון בנפרדות, התיכון, הלחץ החברתי והתגובות, אתגרי חדר האוכל בצבא, המגורים עם שותפות בירושלים, החיפוש אחר אהבה ומאכלים חדשים שהסכימה לנסות במרוצת השנים. אוכל הוא עניין רגשי למהדרין. ובשן, עם השפה העיצובית המיוחדת שלה, מכניסה את הקוראים לעולם שבו פתיחות לאוכל היא פתיחות לעולם. וכמה קשה להיפתח לעולם.
בגיל 27 | צילום:
מבין הביקורים התכופים במקדונלדס מבצבצת לה מפעם לפעם תקווה: שאפשר להתגבר על הקושי, שאפשר לפעמים לאכול אבוקדו. אף שלפרקים הספר נראה כמו רומן אכילה, הוא בעצם סיפור התבגרות צבעוני ומרגש. בלי ספוילרים על הסוף, נגיד גם שהסיפור מאפשר חרך לאוכלי־כול להבין את עולמם של אלו שאוחזים בהפרעה ומזכיר שהכי חשוב הוא לא להכריח אותם לנסות משהו או להסתכל עליהם מוזר, אלא פשוט לקבל אותם. שונות היא דבר מספיק קשה, ובסוף – אוכלי עגבניות או לא – כולנו מחפשים דבר אחד: קבלה.
שקד בשן / הוצאת יוקה
תולדות האנושות: היסטוריה מאוירת
אחרי שמכר עשרות מיליוני עותקים מספרו "קיצור תולדות האנושות", התפנה יובל נח הררי ליצור גרסת קומיקס קלילה לילדים ומבוגרים. כרך זה הוא הכרך השלישי שמתמקד ב"שולטים בהיסטוריה". הכרכים הקודמים עסקו ב"הולדת האדם" ו"חוק וסדר".
כשסיפור המסגרת הוא שעשועון טלוויזיה שבו מנסים המשתתפים לשכנע שדעתם היא הצודקת, נשאלת השאלה מי מושך בחוטים שמנהלים את המין האנושי. הכסף, שמיוצג על ידי קפטן דולר? הכוח שמיוצג על ידי גברת קרברבה? או שזו בכלל יד המקרה, שמייצג הג'וקר מזליקו? דרך טענות שונות הם מקיפים יבשות ותקופות, דתות ותרבויות, מבקרים קיסרים, שליטים ואנשי דת, ומספקים גרסה משעשעת לשאלות הרות גורל.
תולדות האנושות | צילום:
הספר מכיל יותר מ־250 עמודים, והמידע שמובא בו עצום בהיקפו. בתור מי שקראה את הספר שעליו הקומיקס מבוסס ואף ישבה בשיעורים של פרופ' הררי באוניברסיטה בקורס המבוסס על הספר, הכרתי את הטענות ואת הקצב של הדברים, ותהיתי אם אדם שנחשף לראשונה למידע הזה מצליח לאגור אותו בצורה קלה יותר כשהוא מוצג בציורים. בכל מקרה, גם אם הדבר דורש קריאה חוזרת, המדיום הוויזואלי מנגיש מידע כבד בצורה קלילה, ויכול לשמש שער כניסה נעים לעולם ההיסטוריה המורחבת שהררי מציע.
יובל נח הררי / מאיירים: דויד ואנדרמולן, דניאל קסנאווה / הוצאת דביר
האיש ההולך
אדם ללא שם, וללא הרבה מילים, משוטט באזור מגוריו. לבד או עם בת הזוג או הכלב. לפעמים נוצר בינו לבין העולם קשר, לפעמים הוא נשאר לבדו. זו העלילה. מתחת לתיאור החדגוני הזה קיימת פילוסופיית חיים שלמה של האטה והסתכלות ותנועה בחיים מתוך פליאה ולא מתוך אוטומטיות.
בתרבות היפנית יש מושג שנקרא "מא", המתייחס להפוגה של הדברים, למרווח במרחב ובזמן. הקריאה בספר מכניסה למצב כזה של רגיעה ורווחה וגם התגלות מאותו מקום של ההשתהות. ניכר שלאיש ההולך יש עבודה ומחויבויות, אבל ברגעים שהוא משוטט הוא נמצא היכנשהו, וככה הוא מצליח להיקרות לחוויות מעניינות ומשונות. למשל, באחד מהפרקים הוא מסייע לילדים שהטיסן שלהם נתקע על העץ, עולה על העץ ומשחרר את הטיסן. אחרי שהם הולכים הוא לא יורד מיד, אלא נשאר על העץ ומביט על הדברים מנקודת מבט אחרת. כשהוא יורד ומגלה שהטיסן נשבר והילדים נטשו אותו, הוא לוקח אותו ומתקן אותו כדי להטיס אותו עם אשתו. הכול חוויה, הכול קורה. כמו שכתב דרור בורשטיין באחרית הדבר לספר, זהו אודיסאוס היפני. אלא שבניגוד לאודיסאוס, הוא לא יוצא למסע אפי חוצה יבשות, אלא פשוט רואה בכל דבר הרפתקה ויופי.
האיש ההולך | צילום:
הוויזואליה של הספר מדהימה. טניגוצ'י, אמן מנגה מוכר ומפורסם שמת ב־2017, משתמש במדיום בחוכמה. הציורים מפורטים ובחירת הגודל שלהם יוצרת מעין עדשה ומאפשרת גם את הקירוב והריחוק של הקורא לפרטים בסיפור. השימוש הנבון בגרפיקה נובע מכך שמדובר בחוויה שקשה מאוד להסביר במילים.
החוויה, החדווה של ההתבוננות וההשתהות, מועברות דרך עיניו של האיש ההולך, אבל עבור הקוראים היא מסתתרת דווקא בין הריבועים של הקומיקס, ולא בתוכם.
ג'ירו טניגוצ'י / הוצאת אסיה