התחושה בקריאת ספרה הקליל של איה כורם היא כמו לצאת לדייט עם חבר שהכרת ברשת; את כבר מכירה לעומק את השקפת עולמו, אבל אין לך מושג איך הוא מתנהג ביומיום. זוהי היכרות מהפנים החוצה, וכשאתם סוף־סוף נפגשים הוא מרשים אותך גם במניירות שלו ליד השולחן. מי ששרה על ציפור הזהב של ביאליק והגישה גרסאות אישיות לשירי לאונרד כהן, מנסה כעת את כוחה באסופת טורים אישיים הומוריסטיים, שכתובים בפורמט של פיליטון, ומצליחה להצחיק.
הטורים בספר, המחולקים לשערים, עוקבים אחרי תחנות חייה, ומדלגים בזמן בטבעיות של שיחת סלון. החל מזיכרונות הילדות בנצרת עילית, עם קריצה ליחס המתנשא של המרכז לפריפריה ("חלקם מתפעלים שמישהו מנצרת עילית הצליח למצוא בעצמו את הדרך לתחנת האוטובוס... וממש מדבר במילים ולא בנהמות"), דרך רגעים יומיומיים כמו הנחיות הישרדות לסבא שבא לשמור על הנכדים ("כדאי להיצמד לבסיס: מזון לבן מעובד"), או ניסיון בילוש אחרי חברה של בתה שהשאירה לה כתובת גרפיטי על הספה. הטקסט קולח, כן ומהנה.
הכנות הזו עולה מדרגה כאשר כורם מנצלת את הבמה כדי לעקוץ את ראש הממשלה או לסגור חשבון עם ארז טל ואברי גלעד, אחרי אירוח פוגעני בתוכניתם; היא מתארת את האירוע מבלי להוסיף פרשנות ("אברי גלעד: טוב שכתבת שיר חדש, את הישנים אני לא אוהב"), ודווקא הצמצום האלגנטי הופך את הביקורת שלה לנוקבת יותר. נקמה בסטייל.
הכי מעניין
צודקת | צילום:
הצמצום הזה משרת אותה גם בתיאור זיכרונותיה מחיי הרווקות התל־אביביים. היא מצליחה לספר סיפורים שלמים במינימום מילים ("היו לו בעיות רגשיות, וזה לא שלא ניסיתי אבל הייתי מאוהבת באיזה מוזיקאי הרבה יותר מסעיר ממנו"), ומפרטת למי מהם כתבה שיר; חובבי יצירתה יכולים להשתעשע בניחושים, איזה שיר נכתב לאיזה אקס.
במעבר להווה, הספר מיישיר מבט אל העשור החמישי בחייהן של נשים, ואל סקאלת האפשרויות המצומצמת של נשים ביחס מול המראה: "כאישה בת ארבעים את לא אמורה להתקיים... אם לא תעשי כלום לפרצוף שלך, יגידו לך מוזנחת, ואם כן... את עלולה להיראות כמו החייזר ההוא מגברים בשחור".
כורם איננה יוצאת למלחמה חזיתית בתכתיבי החברה, אך גם לא נכנעת לחלוטין לחיפוש הסיזיפי אחר סם נעורים; היא מנהלת איתם דיאלוג חשוף, לעיתים משועשע ולעיתים כועס: "אני לא רוצה לעשות הזרקות, אז אני הולכת פעם בכמה שבועות לקוסמטיקאית והיא מחשמלת לי את הפנים",
במענה מושחז לבחור מהרשת שהעיר לה על הלק המתקלף, היא כותבת: "זה אמור להעיר את הקולגן. גם הקולגן שלי וגם אני לא ישנו לילה שלם כבר שלוש שנים. וזה כואב כשמחשמלים לך את הפנים, מוטי, אבל אין אף אחת בתעשייה שלי עם לחיים נפולות ואני לא רוצה להיות הראשונה". בין הזמן שלא מפסיק להתקדם ובין חברה שמעדיפה נשים עד גיל מסוים, ורצוי עם לק שלם, כורם מייצרת מרחב של נשימה והרהור. היא מודה במורכבות מבלי להציע לה פתרון קסם.
השכל הישר והלב העקום
כשמכירים במורכבות, ניתן למנות את הדברים כפי שהם. פרקים רבים בספר נכתבים כרשימות: רשימת החפצים שהיא נפרדת מהם במעבר דירה, רשימת הג'ינסים בארון, רשימת הדברים שלמדה מבן זוגה, או רשימת הכישלונות המובטחים. הדברים נאמרים בקולה של החברה הטובה, זו שתמיד תאיר את הסיטואציה באור חדש ומיטיב, תשתף באותנטיות בצער גידול ילדים ובן זוג, תחלוק טיפים איך לארח ילדים בפליידייט, ותגלה איתך איך ניתן בכל זאת להשתחל לעולם העוין והתלוש לעיתים של הרשתות החברתיות ("הנה תמונה של חטוף! הנה תמונה של חתול!").
זוהי חבֵרה שאיננה חוששת מהצגת תמונה לא מושלמת, כזו שרק במקרה הלך לה ממש טוב ("במציאות, החיים פשוט עשו את הדבר הכואב והכאוטי שלהם", כותבת כורם על העברת החוק על שמה, שעוסק בזכות האמן על יצירתו, "לא ניצחת אף דרקון, רק התגלגלת במורד הדברים, כמו שקורה לאנשים") אבל זה לא גרם לה להתנשא עלייך. היא תספר איך זה מרגיש מאחורי וילון הזוהר, על תחושת אובדן הדרך אחרי ההצלחה המסחררת בתחילה ושיברונות הלב לאורכה, ובאיזה אופן הכול הופך לראוי. כורם שוברת בנדיבות את הדימוי המרוחק של האמנית לטובת שותפות גורל אנושית.
ההומור הדק לא מגיע על חשבון הלב. איה כורם | צילום: צילום מסך
כפי שההצלחה איננה עומדת בסתירה לדיבור בגובה העיניים, ההומור הדק של כורם לא מגיע על חשבון הלב. לא זו בלבד שהיומיום לא עומד בסתירה לצד המרומם יותר שבשיריה, הוא משמש כמגן מפני הכאוס. "גיליתי את הצורך לחצוץ בגופך ובאקדח הדבק החם שלך בין כל מה שאכזרי ונורא ומפחיד בחיים האלו", היא כותבת על ההכנות ליומולדת של בתה, "ובין היצורים האלו שעדיין באים למיטה שלי בלילה כשיש להם חלום רע".
אומנם ז'אנר הילדים המאוסים באוגוסט, שזוכה פה למספר פרקים, מעט שחוק וטופל רבות בעבר, וכך גם עניין בן הזוג שהוא קלולס בענייני ניקיון וסדר ("חשוב שמי שמנקה יוכל בתור התחלה להבחין בלכלוך"). בנוסף, קהל העוקבים של כורם עשוי להתאכזב מכך שחלק מהקטעים בספר – שנונים ומצחיקים ככל שיהיו – כבר פורסמו כטורים בעיתון "ישראל היום" או כסרטונים ברשתות החברתיות.
אפשר לתהות איזה רומן היסטורי או סיפור פנטזיה יכלה כורם, שכתבה ושרה על יציאת מצרים ועל חיי ההיפים בארה"ב בשנות השישים בגוף ראשון, להוציא תחת ידיה במקום אוסף טורים.
ככל שמתקדמים בדפים, הקול שלה הולך ומרצין. הפרקים האחרונים, שנכתבו במהלך המלחמה בשנתיים האחרונות, מחליפים את האסקפיזם הקליל בתדר חשוף, הקרוב יותר לזה שביטאה במענה ל"שיר משמר" של אלתרמן, בפרויקט האחרון שלה: "אבא אני מחזיקה בקושי, תלויה בין אור לחושך רוב הזמן".
בין הספד לחבר שנטל את חייו, לתיאור מסע ההופעות לחיילים לאחר שבעה באוקטובר ומכתב לחבר ברילוקיישן, השער האחרון, "אני קונה מגן דוד", הוא צלילה אקטואלית כאובה בכחול־לבן, פסיפס שמתכתב עם ימי הזיכרון הפרטיים והלאומיים. כורם מחפשת עוגנים ומנסחת מחדש את שאלת השייכות והחיבור למקום הזה, על אף ולמרות הכול: "אני לא רוצה להיות בשום מקום שהוא לא כאן. מה שכמובן מנוגד לחלוטין לשכל הישר, אבל הולך מצוין עם הלב העקום". כמו ברוב סיפורי האהבה הגדולים, אולי אין לשייכות הזו הסבר רציונלי, ונדמה שגם לא ממש צריך.
"צודקת" הוא אוסף רגעים קומיים ומרגשים המוגשים בקול מרענן, גם כשהוא כתוב ולא מולחן או מלווה בגיטרה. הספר לא עלילתי, כך שניתן לחזור אליו שוב ושוב, ליד המיטה, בשירותים או בממ"ד, לבחירתכם.