כשהמשחקים הרגילים נעשים משעממים אפשר ללכת לדמיון

שעמום צומח לא פעם דווקא מתוך שפע. אין הורה שלא מכיר את הסיטואציה שבה החדר מלא צעצועים עד שהרצפה כמעט נעלמת, וילדו, שמוקף בכל הטוב הזה, מקונן שמשעמם לו.

נקודת הפתיחה של "בכאילו" דומה: שתי חברות יושבות בחדר עמוס אפשרויות, ובכל זאת אינן מוצאות במה לשחק. גם האפשרות ללכת לבית החברה השנייה לא פותרת את הבעיה: היא טוענת שגם אצלה אין משחקים מעניינים והכול משעמם. נקודת המפנה מתרחשת כשהילדות עוברות לשחק על סמך הדמיון:

"אֲנִי יוֹדַעַת! בּוֹאִי נְשַׂחֵק מִשְׁפָּחָה!"

"שֶׁבִּכְאִלּוּ אֲנַחְנוּ אֲחָיוֹת. וּבִכְאִלּוּ..."

מכאן ואילך, המשחק מבוסס על דמיון פורה שמאפשר להן לבחור זהות וסביבה: בכאילו היה לנו בית אחר, בכאילו היו לנו בגדים אחרים או אוכל אחר. בכל פעם תחום אחר של החיים נמסר לדמיון, ובכל פעם המציאות מקבלת גרסה חדשה, חופשית ומוגזמת יותר, דרך כפולת איורים עמוסת פריטים ואפשרויות. על משחק דמיוני שמתחדש בכל פעם אי אפשר להגיד "כבר שיחקנו בזה", משום שהוא אינו תלוי במקום או בחפצים ואינו זקוק להוראות הפעלה. די במילים "בואי נגיד ש...", והכול נעשה אפשרי.

הבחירות הדמיוניות אינן נשארות רק אצל הדמויות. גם הילדים שמדפדפים בספר נקראים להשתתף, ומול ריבוי האפשרויות שבאיורים גם הם מתחילים לבחור לעצמם. כך מתרחשת הבחירה בשני צירים במקביל: הילדות שבסיפור בוחרות לעצמן עולם, והילד הקורא בוחר מתוכו את עולמו שלו.

לקט הבחירות מזכיר שילדים משתמשים בדמיון לא רק כדי להגשים משאלות אלא גם כדי להתחכך במה שמבהיל אותם, ומהבחינה הזו יפה לראות שהספר אינו נשאר רק באזורי המשאלה המתוקה. בהתחלה הדמיון נפתח אל מה שילדים נהנים לדמיין: מקומות אקזוטיים, ביגוד ייחודי או אוכל מגוון, אבל בהמשך הוא מגיע גם אל אזור פחות נוח כמו הפחד. זהו אזור דמיוני חשוב, כי משחקי דמיון אינם משמשים רק להגשמת רצונות אלא גם להתנסוּת במפגש עם איומים בתוך סביבה בטוחה ומוגנת.

האיורים של קלנר פותחים מרחב שיטוט עשיר של אפשרויות מכל תחום, מציאותי או פנטסטי. כך למשל, בכפולת איורי המשפחות מופיעות משפחות של אנשי מערות, גיבורי־על, מלוכה, ספורטאים, חובבי קריאה ועוד. בכל קריאה מתאפשרת בחירה חדשה וגם שיח על הבחירה.

בתוך העלילה המינורית למדי מסתתר גם סיפור קטן על יחסים. אחת החברות מובילה ודומיננטית יותר, השנייה נענית והולכת בעקבותיה, עד שגם היא מבקשת להשפיע על המשחק ונוצרת מתיחות קטנה ביניהן. הרגע הקטן הזה מגלם מסר שלפיו גם בעולם שכולו דמיון צריך לפנות מקום, להקשיב, לתת לאחרת להיות שותפה אמיתית.

עם מעט מאוד טקסט ועם איור עשיר ורב אפשרויות, הספר מציע קריאה משחקית ושימוש פעיל בדמיון, המתגלה שוב ושוב כמשאב שאינו משעמם לעולם, מתוך הבנה שלא הצעצוע הוא האטרקטיבי אלא הדמיון שמופעל עליו.