הגיבורה האמיצה והחופשית שלא היינו רוצים להיות כמוה

ספר חדש של אווה בלתזר הוא אירוע ספרותי. למרבה הצער, את החגיגות על צאת "ממותה", הספר השלישי בטרילוגיה שלה בעברית, הקוראים הישראלים קצת פספסו. הייתה לנו מלחמה על הראש. בלתזר היא אירוע מעניין בפני עצמו: קטלונית ילידת ברצלונה, בעלת תואר בפדגוגיה, שפרסמה עשרה ספרי שירה ואז עברה לפרוזה. בהתאמה, הפרוזה שלה היא פרוזה של משוררת. היא כותבת ספרונים קצרצרים וגדושים, ומתקבלת בקול תרועה בעולם הביקורות והפרסים, אף שקהל הקוראים שלה, יש להודות, הוא סופר־נישתי.

"פרמאפרוסט", ספרה הראשון בפרוזה, שעדיין לא תורגם לעברית, זכה בפרס הספרנים הקטלאני. "בולדר", הספר השני, כבר היה מועמד לבוקר הבינלאומי; הוא תורגם לעברית והתקבל אצלנו באהדה רבה. "ממותה", שראה אור בקטלונית ב־2022, חותם את הטרילוגיה הזאת.

מה מלהיב כל־כך בכתיבה של בלתזר? מספיק לקרוא כמה שורות ב"ממותה" כדי להבין. היא כותבת נהדר. אלא שלכתוב נהדר זה כידוע תנאי הכרחי אבל לא מספיק. ו"ממותה" מעלה שאלה: האם באמת יש פה סיפור? או שכמו שקורה לפעמים, הכותבת הפליאה בכתיבתה, אבל גררה את הגיבורה דרך אירועים עמומים ומתוארים לעילא עד שבסוף נשארנו בלי כלום?

ויש גם שאלה נוספת: "ממותה" הוא ספר אכזרי באופן חריג. לא מבחינת קווי עלילה (לאף אחד אין טענות על סטיב קוואנו החדש, למשל, ואצלו נרצחת דמות בערך אחת לחמישה דפים), כמו מבחינת האירועים שהוא מאפשר לגיבורה ליזום, והתגובה שלה אליהם. אלו אירועי קצה, והגיוני לתהות אם זה לא ספר קיצוני, לפחות עבור קורא ישראלי בעת הנוכחית, שבסך הכול רצה לברוח אל סיפורים של אחרים ולהתנחם. ובכן, נחמה בהחלט אין כאן. אבל סיפור, למרות ההתלבטות, בסופו של דבר יש ויש.

בלי אינטרנט ומקלחת

הסיפור הרשמי של "ממותה" הוא קצר וקיצוני: הגיבורה, צעירה בת עשרים פלוס, החלה את החיים עצמם, והיא לא מרוצה בלשון המעטה. היא לא מסתגלת לכללים, חובות אנושיים ושיממון נערמים עליה ומאיימים לקבור אותה. היא מרגישה מוסללת, מושפלת, משועממת. עד כאן מעניין ומעורר הזדהות. ההרגשה הזו מובילה אותה אל מסקנה מפתיעה: היא רוצה להיכנס להיריון. לא כדי להתחבר אל משמעות החיים דרך פלא הלידה והקמת המשפחה, אלא מתוך ציות לדחף חייתי קדום ולהורמונים המשתוללים. היא עורכת מסיבה, כשלמעשה היא פשוט מחפשת דרך להרות. זו האקספוזיציה שממנה אנחנו יוצאים לדרך.

מה עוד אנחנו יודעים על הגיבורה? לא הרבה. ממש כמו גיבורות הספרים הראשונים בטרילוגיה, גם כאן הדמות הראשית כמעט נטולת קווי מתאר. אין לה משפחה, סיפור קודם, הקשר כלשהו בעולם. היא כמעט אך ורק תודעה קיצונית שמתקשה להתמודד עם התסריט החברתי הרגיל. וכאן מסתיים הסיפור הרשמי ומתחיל הסיפור האמיתי: הגיבורה שלנו לא רוצה להיות אנושית. הטבע קורא לה. היא רוצה, עד כמה שאפשר, להיות חיה.

אם יש משהו שאנחנו כן יודעים על הגיבורה, זה שהיא מצייתת לדחפים בלי להתמהמה. כאשר חוסר הנחת שלה גובר היא זזה, פיזית, מהעיר אל אזור כפרי נידח. שם, בשולי החיים, היא חווה הקלה מיידית. התיאור הזה עשוי לתת רושם מוטעה של רומן טבע פסטורלי, שבו הגיבורה מתחברת לעצמה מחדש על רקע טבע פורח, ציוץ ציפורים ושכן חסון להתאהב בו. אלא שאנחנו באירוע הפוך לחלוטין. הכפר הוא מקום קשוח והישרדותי, תושביו המעטים מחוספסים, החורף בו קטלני ורק החזק שורד.

מה שכן, הגיבורה שלנו באמת מתחברת לעצמה. היא שיגרה את עצמה מרצון אל מקום פראי ואלים, והיא מרגישה קלה יותר ויותר ככל שהיא משילה מעליה את חובות החברה האנושית. היא מצמצמת וכמעט מאיינת את ההזדקקות לכסף, למסגרת, לחברה אנושית. היא מצמצמת את האנושיות עצמה. לבחירה הזו יש סממנים פיזיים (בלי אינטרנט ומשלוחים, בלי חדר מקלחת נורמלי) וגם נפשיים. רק סממן אחד היא הביאה איתה אל הכפר מחייה הקודמים: הדחף להיכנס להיריון. היא מחוברת יותר מתמיד אל קולות הסירנה של הגוף, אבל היא ההפך מצעירה מקננת. היא חיה קדמונית.

כעת חיה

לכאורה זהו המשך ישיר של הספרים הקודמים בטרילוגיה. גם הם מעמידים במרכזם אישה אנטי־חברתית ואנטי־ממסדית באופן רדיקלי. יש הטוענים שאלו בכלל שיקופים של אותה אישה. אלא שבספר האחרון התשוקה לחירות חורגת מגבולות הסיפור הקוהרנטי, אל אזור דמדומים גולמי יותר ואכזרי יותר. וכאן מסתתר סיפור חדש.

אין דרך מעודנת לתאר זאת: כדי לשרוד כמעט בלי כסף ובלי חברה אנושית, הגיבורה מגשימה את תשוקתה והופכת לחייתית. כמה חייתית? כשחתולים פולשים לה לטריטוריה, היא הורגת אותם. זה בפני עצמו עשוי להיות לא יותר מאפיזודה; אין טעם להיות טהרנים, הריגת חיות היא הרי חלק אינטגרלי מחיי הכפר. אלא שבכל הרג יש מדרג וקוד אתי, והחלק הקיצוני הוא לא ההרג עצמו אלא האופן שבו הגיבורה מחליטה ומבצעת. היא הורגת באכזריות, בפשטות ואפילו בחדווה, וזה אפילו לא שיא הסיאוב בסיפור. אפשר להבין את מי שיכריז, וכבר היו כאלו שהכריזו, שהספר הזה פשוט אכזרי מדי.

אלא ש"אכזרי מדי" הוא מושג שמצריך עיון. רגע, יש סיכוי לא רע שהאנושות עצמה אכזרית מדי. בניסוי המפורסם של סטנלי מילגרם, ביקשו חוקרים לבדוק עד כמה אנשים רגילים יסכימו לפגוע באדם אחר, באישור מדען לבוש חלוק לבן. החוקרים ציפו שרק מיעוט זעיר ימשיך בניסוי עד הסוף, והופתעו לגלות שרבים מאוד עשו זאת. הניסוי נעשה מפורסם מפני שהוא הראה עד כמה אנשים רגילים עלולים לבצע מעשים אכזריים, אם רק מישהו יסדר להם את הסיפור ויגיד שזה בסדר.

וזה ההבדל בין גיבורת הספר הזה לרוב האנשים: היא לא אכזרית מעל הממוצע במשק. היא נחווית כחריגה בגלל משהו אחר: היא פשוט לא צריכה שאנשים אחרים יסדרו לה את הסיפור. קוראים רגילים ומעודנים אולי יירתעו ממנה, ייגעלו וינטשו את הספר, אבל הוא מדבר גם עליהם. אנשים מעודנים מכילים אכזריות כשהם מרגישים שיש לה משמעות גדולה יותר, והגיבורה לא באמת שונה מהם. היא זקוקה למשמעות בדיוק כמו זו שיש לחיות ביער. ליתר דיוק, היא נעה סביב שורש חנוך־לויני של אפסיות הקיום וחוסר המשמעות. המטרה שלה היא להינצל מתחושת חוסר התוחלת. וזאת הטרגדיה האנושית: אנחנו בני אנוש גם כשלא בא לנו. וכשהגיבורה משלימה את הטרנספורמציה והופכת לחייתית ממש, זה הזמן להשלים סיבוב ביחד איתה.

סדקים באמונה

הגיבורות של בלתזר הן רדיקליות ומעוררות קנאה והזדהות. מי לא רוצה בסתר ליבו לחיות חופשי ורחוק, בלי כל החלקים הקטנוניים של החיים? והן גורמות לחשוב שרגע, אולי בעצם כל מה שצריך זה אומץ להשתחרר? הגיבורה הנוכחית, המשוחררת מכולן, מחזירה לסיפור החירות את הדבר המרכזי שהוא העלים: את ההבנה שהחירות השלמה והאותנטית הזו, לפעמים פשוט חוזרת אל נקודת ההתחלה. זו מחשבה כמעט בוגדנית. הרי אין דבר פטרוני ומקטין יותר מלרמוז על אדם שחורג מהנורמה שמשהו לא בסדר אצלו, שהוא בסך הכול צריך טיפול טוב שיפתח לו את הראש, והוא כבר יבין שהוא בכלל רוצה את אותם דברים כמו כולם. ואנחנו הרי קוראים ספרים כדי להימלט מהשטחת חוויות עומק.

אבל להכרה בחופש יש גבול: זכותו של כל אחד להיות חופשי, כל עוד הוא לא גורם סבל ואי צדק לאחרים. הגבול הזה עמום, כי אם נעביר את החיים בלי להעליב כל מי שרוצה מאיתנו משהו, נגלה בסופו של דבר שבזבזנו אותם על ריצוי אחרים.

הגיבורה שלנו היא הרבה מעבר לעמימות. הצער שהיא גורמת, לעצמה ולאחרים, מרגישים פחות כמו שחרור מכבלי החברה המשמימים, ויותר כמו פצע פתוח. אי אפשר להזדהות איתה טוטאלית, ולכן אי אפשר להימנע גם מהמחשבה שהספר השלישי בטרילוגיה מציע מספרת כול־יודעת עם נקודות עיוורות. ושאולי מאחורי הבריחה ההרואית, המודעת לעצמה, מכבלי החברה האנושית המשמימה, מסתתרת מצוקה מהסוג האנושי והרגיל לחלוטין. ושעזרה אנושית נכונה ועדינה בחלקים הקשים, הייתה מאפשרת לגיבורה להשתחרר מהכבלים הנוקשים שהיא כופה על עצמה בשם החופש.

"ממותה" הוא הספר הכי עמום, קיצוני וחסר כיוון בטרילוגיה. אפשר לטעון שהוא פשוט האח הפחות מוצלח, זה שהלך רחוק מדי והתבלבל בדרך. אבל אפשר גם לטעון שהוא סיכום גאוני של המהלך שבלתזר עשתה. היא הלכה את כל הדרך עד החירות המוחלטת, ואז העזה, אולי, לעשות את הלא ייעשה: להציב סימן שאלה.

כשמישהו מציע איזו אמת, כל אמת, נגזר עלינו לעבור שלבים של התאהבות, התפעלות, ובהדרגה גם חשדנות וסדקים באמונה. בלתזר מעבירה את הקורא דרך כל אלו. אפשר להתווכח אם התכוונה או לא, אבל לפחות בדרך קריאה אחת, היא מציגה לא רק את מחיר החופש של מי שפורש מחברה אנושית, אלא גם את הצד של אלו שכלל לא נוכחים בספר. אנחנו, שנשארנו מאחור. אנחנו, שנגזר עלינו לנסות תמיד לפסוע על הגבול הדק בין פטרונות להכלת יתר, ובין מתן חופש להזנחה.

הגיבורה המיוסרת והלא ברורה הזו לא גורמת לנו לרצות להיות כמותה, אמיצים וחופשיים, אלא גורמת לנו לשאול: מהו גבול החופש שאנחנו אמורים לאפשר לאחרים, והאם הוא יכול להיות מוחלט? מתי מגיע הרגע שבו צריך להפסיק אדם שמשדר ביטחון ונחישות, ולהציע התערבות בכל זאת? ואיך נבדיל לא רק בין האמיצים לנזקקים, אלא גם בין רצון אמיתי לעזור לסתם חוסר הכלה? במילים אחרות, בלתזר הולכת בספר הזה עד הסוף, והופכת את הגיבורה ליצור כמעט חוץ־אנושי. שאלת החירות היא לא על הגיבורה אלא עלינו, אלה שנגזר עליהם לשאת את משא בני האדם.