הזדמנות לפני אחרונה: לא צריך רצח כדי לייצר אימה

זוגיות בגיל מאוחר היא הזמנה לנינוחות נטולת דרמה. בסיפורי אהבה בגיל צעיר, האשליה והדימוי העצמי שגורמים להלמות לב מואצת עלולים לסנוור את האוהבים הצעירים ולסמא את עיניהם. ניסיון חייהם של זוגות בגיל בשל יותר, שכבר חוו אהבה או שתיים, גורם להם להכיר באובדן, בבדידות, בשגרה ובפחד. דווקא משום כך, כל מחווה קטנה מקבלת משמעות גדולה יותר. האפשרות להכניס אדם חדש אל תוך חיים שכבר התקבעו, לחלוק שוב זמן, גוף, מרחב, סוד או הרגל, הופכת למעשה אמיץ במיוחד. אהבה בגיל כזה אינה מבטיחה עתיד אינסופי, אלא מציעה רגע נדיר של קרבה מתוך ידיעה ברורה של הזמן החולף. יש בה פחות תמימות אבל לעיתים יותר חסד, יותר הקשבה, ויותר הכרה בערכו של אדם אחר כפי שהוא באמת.

בספרו החדש של דרור משעני, אהבה כזו היא הבטחה לכל אלה, אך גם לדבר־מה נוסף, מטריד וחרישי, שחודר אל מתחת לעור: האימה. יש משהו מטעה בנובלה הזו. אלי, בן 52, מתרגם ספרים מצרפתית, אלמן ואב לשני ילדים בוגרים, מגיע לארוחת ערב אצל חברים ופוגש שם את ליה, צ'לנית. מפגש מקרי, אפשרות חדשה, התעניינות הדדית, אולי אפילו התחלה.

לליה יש כלב, פליקס, שהוא כל עולמה. עוד לפני שאלי פוגש את "החבר על ארבע" של ליה, ברור שזה לא יהיה סיפור אהבה במובן המנחם של המילה. בזמן הקריאה, משהו מתחת לפני השטח מסרב להירגע, משום שהכלב נושא עמו נימה ברורה של אזהרה. לאורך הפרקים הראשונים והקצרצרים, שגם הם חלק מהקצב המתוח של הנובלה, הכלב חוזר ומסמן לקורא: שים לב, משהו עומד לקרות.

אצל סופרי מתח גדולים, שום פרט אינו תמים לגמרי. משעני, מבכירי סופרי המתח הישראלים, מביא את היכולת הזו גם לכאן. הקורא לומד לקרוא כל פרט כאות, כל מחווה כרמז, כל שתיקה כאפשרות לאסון קטן או גדול. התחושה הזאת, שמשהו מתקרב אבל עדיין איננו יודעים מהו, היא התחושה שמפעילה ספרות מתח טובה, ומשעני מצליח להעביר אותה אל תוך טריטוריה של זוגיות ואהבה.

מי צריך רצח

אחד המהלכים הספרותיים הבולטים בנובלה הזאת, הוא הבחירה של משעני לכתוב בגוף שני יחיד. הפנייה הישירה אל אלי, "אתה", אינה רק גימיק צורני, אלא כלי שמערער את הקרקע מתחת לרגלי הקורא. בחירה שמקרבת ומרחיקה בעת ובעונה אחת. אנחנו בתוך התודעה של אלי, אבל גם צופים בו מבחוץ, כמעט כמו חוקרים של מקרה. האפקט המצטבר הוא תחושת אי־נחת מתמשכת, כאילו מישהו אחר מכוון את התודעה, לוחש אותה מבפנים. הגוף השני יוצר גם תחושה של חקירה עצמית, כאילו אלי עצמו אינו מצליח להיות לגמרי אדם חי ופועל, אלא מישהו שמתבונן בעצמו בזמן אמת, בוחן כל תנועה, כל היסוס, כל חשש, כל מילה שנאמרת בקול רם או יוצא בלחישה.

הלחישה הזאת היא קול שמלווה את הנובלה, וכאן גם מתחדד מקומה של ליה כצ'לנית. המוזיקה שלה אינה רק מקצוע או רקע ביוגרפי, אלא כוח פועל. הצלילים, נגינת הצ'לו והקול שלה מתוארים לאורך הספר באופן כמעט חמקמק. לא מדובר בתיאורים ישירים או בולטים אלא בהדהוד מתמשך, משהו שנשאר בראש, בגוף, מתחת למילים. "גם הקול שבו היא שואלת שונה מהקולות האחרים. לא מנסה להישמע חזק יותר ממה שהוא. לא מנסה להחריש את היתר" (עמ' 15).

משעני מצליח להפוך אלמנט חושי למנגנון דרמטי, כזה שחודר לתודעה של אלי ושל הקורא. הצ'לו, אולי יותר מכל כלי אחר, הוא כלי מיתר שקרוב לגוף. מחבקים אותו בזמן הנגינה, שומעים בו רעד וחריקה. משעני משתמש באיכויות האלה כדי לטעון את מערכת היחסים במתח רגשי שאינו מפסיק לפעול גם ברגעים השקטים ביותר.

לצד המתח הצלילי והרגשי פועל בספר גם מנגנון אחר, סמוי לא פחות, והוא אולי הדבר הנפלא ביותר בעולם הספרות: השקר. אלי נושא בתוכו דבר־מה שאינו נאמר, ואי האמירה הזאת אינה רק בחירה רגעית אלא מצב קיומי לאורך רוב העלילה. הפחד מפני גילויו של השקר על ידי הצד השני, הפחד מהרגע שבו ליה תבין ותיחשף לאמת, מייצר דריכות נוספת, אינטימית ומטרידה במיוחד. זהו לא רק סיפור על אהבה אפשרית, אלא על הפער בין מה שנאמר למה שנשמר בפנים, פער שמטיל אימה על היחסים אבל גם על הקורא.

השקר הזה אינו נשאר ברמת המחשבה בלבד. הוא חודר אל הגוף. הוא מדיר שינה מעיניו של אלי, מייצר עייפות, חוסר שקט, תחושה מתמדת של סכנה. במובן הזה, האימה של הנובלה אינה רק חיצונית או עלילתית אלא פנימית, כמעט פיזית. היא קשורה לידיעה שמשהו עתיד להיחשף, ושאי אפשר יהיה לעצור אותו. ככל שהקשר בין אלי לליה מתהדק, כך גוברת גם החרדה. במקום שהאינטימיות תייצר ביטחון, היא מייצרת איום. דווקא הקרבה היא שמסכנת אותו, משום שכל התקרבות מגדילה את הסיכוי להיחשף באמת. "מי יודע מה עוד אתה מסוגל לעולל כדי להסתיר את מה שכבר עשית. כמה רחוק תלך בניסיון למנוע מהסוד שלך להיחשף?" (עמ' 114).

וכאן, במערכת היחסים הרומנטית, מתגלה כוחו הגדול של משעני. גם כשהוא כותב על חיזור, על בדידות, על אפשרות לאהבה בגיל מאוחר, הוא אינו מוותר על המתח. להפך, הוא מייבא אותו אל תוך המרחב האינטימי ויוצר ז'אנר כלאיים מסקרן, סיפור אהבה שרובצת עליו עננה של אימה. לא רק אימה מפורשת, אלא כזו שמצטברת לאט עד שהיא מתממשת. ומשעני יודע שלא צריך רצח כדי לייצר אימה. מספיק שאדם אחד מסתיר משהו מאדם אחר.

במובן הזה, "הזדמנות לפני אחרונה" הוא ספר שמבין משהו עמוק מאוד על אהבה בגיל מבוגר. בגיל הזה, אנשים כבר אינם מגיעים "נקיים" אל הקשר. הם מגיעים עם עבר, עם אשמה, עם זיכרונות, עם הרגלים ועם פחדים. אהבה כבר אינה רק הבטחה, היא גם סכנה. היא דורשת ויתור על מנגנוני הגנה, ומשעני בונה על המקום שבו הוויתור הזה הופך כמעט בלתי אפשרי.

הנובלה הזו אינה מבקשת להרגיע את הקורא אלא להשאיר אותו דרוך, קשוב וחשדן. גם כשהיא עוסקת בקרבה, היא אינה מאפשרת ביטחון. גם כשהיא מציעה הזדמנות, היא רומזת על מחיר. ודווקא בגלל האיפוק שלה, משום שהיא אינה נסחפת לדרמה גדולה או להסברים פסיכולוגיים מוגזמים, היא מצליחה להיות מטרידה. ומשעני סומך על הקורא שירגיש מה שנמצא בין השורות.