הגות יהודית חילונית: כך עושים זאת

רחל אליאור היא פרופסור למחשבת ישראל העוסקת בתחום המיסטיקה היהודית, שפרסמה לאורך השנים חיבורים אקדמיים רבים ומגוונים. דווקא משום כך מסקרן לקרוא את אוסף טוריה, שהתפרסמו בבמות שאינן בעלות אופי אקדמי מובהק. רשימות אלה, הכתובות בשפה עשירה וקולחת, מאפשרות הצצה אל עולם הרחב מדל"ת אמותיו של המחקר הפורמלי, אל נטיותיה ועמדותיה של המחברת, וכן אל הערכתה או הסתייגותה בנוגע למניפת סוגיות הנמצאות על סדר היום היהודי והישראלי. הרשימות מוקדשות לאירועים היסטוריים ולדמויות של כותבים וכותבות דוגמת ש"י עגנון, חיים באר ודליה רביקוביץ', ויריעתן משתרעת החל מספרות המקרא ועד ליצירות בנות זמננו. על פניו נראה שרשימות אלה משוטטות באופן אקראי במרחבי העניין של המחברת, אולם בתשתית הספר מצויות כמה תמות הנשזרות לכלל מסכת רעיונית אחת.

בטור האחרון בספר, המוקדש לעמוס עוז, מבחינה אליאור בין הציונות החילונית ובין יהדות ההלכה, ומתייחסת לשסע הדתי־חילוני "המאיים על המפעל הציוני". היא מוסיפה ומצטטת כותבים הסבורים כי המאבק בין שתי פניה של היהדות הוכרע, לכל הפחות בחלקים מסוימים של החברה הישראלית, כאשר ידה של החילוניות על התחתונה. הספר הוא הזדמנות להכיר את תפיסת היהדות החילונית שאליאור דוגלת בה, תפיסת ה"יהדות כתרבות". זוהי זיקה שאיננה נשענת על מחויבות לצו א־לוהי עליון אלא על הגדרת זהות שורשית וקמאית ועל תחושות השתייכות וחיבור עמוקות אל ההיסטוריה, הספרות, הזיכרון והטקסטים הקאנוניים המשותפים של העם היהודי.

מהי דמותה של יהדות זו העולה מבין טוריו השונים של הספר? ראשית, היכרות רחבת היקף עם ארון הספרים היהודי. כך נמצא בספר ציטוטים מספר יחזקאל ומספרות ההיכלות, מרבי יוסף קארו ומפיוטי הימים הנוראים. זאת לצד התייחסות לכותבים ולכותבות הגדולים של השירה והפרוזה העברית המודרנית דוגמת ביאליק, אלתרמן או עמליה כהנא־כרמון. עושר זה מודגם היטב בניתוח כל אחת מהיצירות שאליאור נדרשת אליהן, שעה שהיא מצביעה על רשת ההרמזים, ההשפעות והסמלים התרבותיים הטמונים בטקסט.

דוגמה מופלאה של היכרות אינטימית עם מקורות ישראל לצד יכולת מרשימה ללהטט בהם, קיימת ברשימה המוקדשת לשירו של חיים גורי "אני מלחמת אזרחים". אליאור מנתחת את שירו של גורי, כמו גם את קורותיו, באמצעות מטאפורת השתי והערב שאליה היא חוזרת כמה פעמים בספר. מטאפורה זו משמשת הסבר לאופני השילוב בין השתי – התשתית הקבועה ש"אליה נולד אדם בעל כורחו", ובין חוטי הערב שהם "פרי הכרעותיו, חלומותיו, שתיקותיו, שנאותיו ואהבותיו".

גמישותו של העבר

אליאור כותבת שוב ושוב על עוצמתו הרבה של הזיכרון הנושא והנותן עם העבר, ועל כוחה של המילה הכתובה, המקנה לאירועים אחיזה בנצח ובכך מצילה אותם מתהום הנשייה. כך למשל בכתיבתו של עגנון, המבקשת לתת יד ושם לאנשי עירו בוטשאטש שהיו ואינם. בידו של הזיכרון לשוב אל ההחמצות, הפגיעות, המכאובים והעלבונות שהתחוללו בעבר ולהתבונן בהם מחדש בעין חומלת המקנה פשר אחר לדברים. בהקשר זה מביאה אליאור את דבריו של נשיא המדינה לשעבר עזר ויצמן: "אצל היהודים העתיד גלוי וידוע – וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ. העבר הוא שמשתנה כל הזמן".

גמישותו של העבר תלויה גם בכניסת שותפות ושותפים חדשים לזירה הפרשנית, ובנכונותם של אלה להציע אופני קריאה אלטרנטיביים לטקסטים קאנוניים שקפאו על שמריהם. יצירה משמעותית, כך על פי אליאור, איננה מתפענחת באמצעות קוד אחד בלבד, אלא שבה ותובעת מענה לתהיות שהיא מעוררת בקרב הקוראות והקוראים, תוך יצירה של דיאלוג בין־דורי מתמשך.

מעמדה של כל פרשנות, באשר היא, אינו מותנה בהיררכיה שקבעו מנגנוניה השמרניים של התרבות, אלא באיכותה של ההבנה המוצעת לכתובים. דוגמה יפה לכך היא ניתוח שירה של דליה רביקוביץ', "רחיפה בגובה נמוך", הנעשה לאור פסוקי התורה העוסקים בנערה הנאנסת בשדה והצועקת באין מושיע, כמו גם לאור מסורות העבר שהעניקו עדיפות ועליונות לגברים על פני נשים, בהתאם לסדר חברתי עתיק יומין שרישומו ניכר אף בעת המודרנית. להבנתה של אליאור, תפקידה של פרשנות ביקורתית מסוג זה היא להעמיד למבחן את תודעת העבר המקובעת שאותה משמרת התרבות.

לאור עמדת המוצא החילונית שעל אודותיה מצהירה אליאור, מעניין במיוחד להבין מהו יחסה אל הא־לוהי. מחד, היא רואה בו יצירה אנושית הבאה לענות על צורך של בני אדם. מאידך, היא משבחת את חוכמתם של אבותינו הקדמונים שיצרו להם א־לוהים מונותאיסטי ומופשט, שאיננו מגולם בחפצים או בטבע אלא כל כולו רוח: קול, אות, עדות או ברית.

זאת ועוד, כחוקרת הספרות המיסטית היהודית, אליאור מכירה בכוחה של החוויה המטאפיזית, הפורצת את גבולות המרחב האנושי ותרה אחר הנעלם או המסתורי. כך למשל, בסיכום רשימה המוקדשת למסה "גילוי וכיסוי בלשון" מאת ביאליק, מתייחסת אליאור לכפל פניו של הדיבור בהקשרו של האַיִן או האינסופי – אל עוצמתה של השפה כמחברת בין הממשות הסמויה מן העין ובין המציאות הנגלית, ומנגד אל כוחם של החיזיון או החלום שאינם מצומצמים לכדי הביטוי המילולי, וששחרורם מכבלי הזמן והמקום מאפשר בריאה חדשה.

ההיבט המטאפיזי בכתיבתה של אליאור עולה גם כאשר היא חוזרת ומצביעה על התיעוד בכתובים המאפשר "את התמורה שבה הופך האבוד והכלה בארץ... לקיים קיום נצחי בשמיים... והופך את המוות לאלמוות ולברית עולם". לבסוף ניתן לציין את התפקיד הכמעט נבואי שמייחסת אליאור לספרות, לשירה, לאמנות ולמחקר, שיש ביכולתם לחוש התרחשויות תת־קרקעיות הסמויות מן העין, ולהפנות את הדיון הציבורי למחוזות בלתי צפויים.

בטור המוקדש לספרו של טייס הקרב זאב רז, "בחזרה מהירח", ממליצה אליאור לגשת אל הקריאה עם ידע מוקדם על קבוצת גבע שבעמק יזרעאל, שבה גדל המחבר. ואכן, כך נוהגת היא עצמה בכל אחת מהרשימות שכתבה, ובדרך זו מגישה לנו יצירה רבת רבדים והתייחסויות, שהיא חגיגה של ממש לאוהבי התרבות היהודית והעברית על מגוון פניה והסתעפויותיה.

ד"ר תניה רגב היא מנהלת אקדמית במכון שוקן למחקר היהדות ומרצה במכללת הרצוג