מסע עתידי בעקבות הספר שאף אחד לא קרא

אנו חיים אומנם בהווה, אך העבר לא באמת חלף ונמצא מחוצה לנו, לא לגמרי. הוא נשמר בשרתי ענק, בתמונות שקופצות לפתע כ"זיכרון מלפני שנים", בהודעות ישנות, בקולות מוקלטים, בפרופילים של אנשים שכבר מתו. הוא ממשיך להתקיים לצד ההווה, כממד מקביל, וגם ממשיך להיאגר, לגדול ואף לחזור בצורות חלקיות, סותרות, לעיתים מטעות ומטלטלות.

הרומן החדש של איאן מקיואן, "מה שאפשר לדעת", לוקח את התמה הזו למקום פילוסופי ודיסטופי. בעתיד שהוא מתאר, ההיסטוריה האנושית שמורה כמעט בשלמותה. השפע מקודד ולכן לא עולה על גדותיו, אך הוא יוצר עומס ואי ודאות שגורמים לסטודנטים של טום, גיבור הספר, לחוש שהם אינם קשורים בעליל לאנשים שחיו מאה שנה ויותר לפניהם, אותו דור שאחראי לשיבוש, להצפה, לאסון הגדול.

השנה היא 2119, והעולם חבול אחרי סדרת פגעי טבע גלובליים ומלחמות גרעיניות (רוסיה הייתה האחרונה; היא שיגרה פצצת מימן לאמריקה, אך בעקבות טעות של בינה מלאכותית, הפצצה נפלה באוקיינוס והציפה את אירופה בצונאמי). בריטניה איננה מדינה רציפה, אלא אוסף איים וחופים שקועים. למעשה, העולם כולו עבר רה־ארגון של מגורים ומוקדי כוח; ניגריה למשל הפכה איכשהו למעצמה.

לא ברור היכן המשילות והסדר, והמציאות מבלבלת: תוחלת החיים ירדה משמעותית, אבל האוויר נקי יותר. הכול מרגיש קטן, כמעט קלסטרופובי, בקושי נותרו בעלי חיים. מצד שני אין תחושה הישרדותית - לא מעט סטודנטים מכלים את זמנם דווקא בלימודי ספרות, ודומה כי מעמדה של השירה מעולם לא היה דומיננטי יותר.

גיבור הספר הוא אקדמאי שמשלב את חקר הספרות וההיסטוריה ליחידה דיסציפלינרית אחת שמטרתה לחקור את העבר בדגש על השפה. הוא מקדיש את חייו לחקר שיר שנכתב ב־2014 בידי המשורר הבדיוני פרנסיס בלנדי, שחי את כל המניירות הכוכבניות הילדותיות של צורך תמידי בתשומת לב, וצורך תמידי להילחם בו. מדובר בדמות כמעט סטריאוטיפית ופארודית של משורר אגוצנטרי שלעולם לא רואה את האחר ואיננו מעורר חיבה כזית; החלק השני של הספר חושף צד מפלצתי ומבעית באישיותו.

השיר המדובר נכתב כ"כליל סונטות" (מחזור שבו כל סונטה נפתחת בשורה הסוגרת של הסונטה הקודמת, והאחרונה חוזרת אל הראשונה) והוקרא באוזני מספר מועט של נוכחים כהוקרה לאהובתו של המשורר, ויויאן. לא נשמר ממנו עותק; הוא נכתב על קלף, נקרא פעם אחת בלבד, ועקבותיו נעלמו בין זיכרונות חלקיים, הקלטות פגומות וגרסאות סותרות. היעדר השיר, והמסתורין שנוצר סביבו עם השנים, העצימו את המיתוס וקשרו לו כתרים, חלקם מופרכים, על סוג האהבה של המשורר ואשתו. השיר נתפס כיצירת מופת כמו "ארץ השממה" של אליוט או "גן העדן האבוד" של מילטון.

איכשהו, אפילו הקורא מתחיל להרגיש בשלב מסוים שאם אכן יתגלה השיר, הוא רק יהרוס את המיתוס הנפלא סביבו. ובכל זאת, משימת חייו של טום היא למצוא את השיר. הוא משוכנע בקיומו הממשי, בודק כל פרט מידע, משחזר בראשו שוב ושוב את אותה ארוחה שבה הוקרא, קורא כל מייל, כל הודעה אלקטרונית, כל הבל שקשור באותה ארוחה, ומצליח לייצר תמונה חיה של הכול – רק לא השיר עצמו.

לכאורה, טום מטיל ספק בכך שהציוויליזציה קרסה באותו שיבוש מסתורי, באותה קטסטרופה כלל־עולמית. לטענתו, הקריסה היא בעצם תהליך איטי שנמשך גם בזמנו. בשלב מסוים טום מבין שהוא בעצם מתגעגע לעבר שמעולם לא היה חלק ממנו. זהו אחד הרגעים היפים בספר מבחינה רגשית.

כדרכו, מקיאן לא נסחף לקפיצות ראש מלודרמטיות אלא נותר לרוב מאופק ומדויק. הוא לא יוצר עבור טום "אירוע משברי מכונן", אלא רגע שבו הוא מביט בראי המטאפורי.העולם שמקיואן מתאר מרתק בכל רגע, אם כי מעורר לא מעט תהיות. גם כשהוא חוזר לתחילת המאה ה־21, הסופר מציג לא פעם הוויה שוביניסטית בוטה ומוגזמת יחסית לזמן ולמקום. אין תשובה לשאלה מדוע דווקא השירה עשתה ב־2119 קאמבק כה מרשים מכל מה שנכחד כמעט לגמרי. או מדוע במקום שבו הטבע הוצף כמעט לחלוטין, עדיין כורתים עצים כדי שיהיה מה להדפיס, מהי בדיוק מהותו של שלטון כלשהו, והאם בכלל קיימת עוד זהות לאומית, תרבותית וכדומה.

כמובן, רבים מהחיצים המטאפוריים של מקיואן משוגרים מהעתיד לעולמנו אנו. למשל, בכל הנוגע לאקלים והתחממות, או לקלות הבלתי נסבלת של משחק השחמט המדומה שבו נמצאים הכוחות הגיאו־פוליטיים. אבל הוא כן משתמש בהם כאמצעים לבחון את סוגיית העבר. כמות המידע העצומה שקיימת כבר כיום בעולם משמשת את מקיואן כשהוא שולח את גיבורו לחפש רמזים לשיר, וזה לא נתקל במחסור בנתונים אלא בעודף שלהם. כל גרסה סותרת, כל תיעוד מציע סיפור אחר, ואף אחד מהם לא מוביל לאמת יציבה. אם זה נשמע לכם כמו מהדורת החדשות שראיתם אמש, אתם לא טועים.

פילוסופיה שנוגעת בחיים

מקיואן, יליד 48, הוא אאחד הסופרים הבריטים הבולטים בדורנו. כמעט כל ספריו (19, כולל זה הנוכחי) תורגמו לעברית. "מה שאפשר לדעת" הוא לכאורה רומן רעיוני גדול, אינטלקטואלי, כמו ספריו "מכונות כמונו" או "סולאר", אבל הוא לא מסה רעיונית שהודבקה לה גיבנת עלילתית, כפי שמקיאן הואשם לעיתים בעבר. בחלקו השני קורה משהו אחר, שמלבד השלכה מפתיעה על החלק הראשון, הוא גם חזק ומטלטל רגשית. מדובר באחד הספרים השאפתניים של מקיואן, במובן החיובי. יש כאן שילוב מקיואני קלאסי בין תמות פילוסופיות, לא מורכבות או מטאפיזיות אלא כאלה הנוגעות בחיינו, ובין עלילה לא שגרתית.

יש במקיואן משהו שהופך לפראי יותר מרומן לרומן, גם אינטלקטואלית. משהו שחומק ממבנים וציפיות, חסר עכבות (אך לא חסר גבולות), מעין תעוזה שעוצמתה לא עולה על גדותיה אך ממשיכה לגדול. דוגמה לכך היא היעדר הצורך שלו לנמק ולהסביר כל דבר בעתיד (כמו למה דווקא שירה) וגם לא בתיאוריו את תקופתנו אנו (למה דווקא שירה), ולרגע לא להעכיר את הדמיון שלו ולמתן אותו נוכח עורך צייקני לא קיים בהכרח שיושב באונתו הימנית.

מקיואן אמר על הספר: "שאיפתי בו הייתה לאפשר לעבר, להווה ולעתיד לשוחח ביניהם, מעבר למחסומי הזמן", אין ספק שהדבר עלה בידו בכישרון גדול.