אוּלַי בִּמְקוֹם לִדְגֹּר / עַל הַכְּאֵב, / תִּדְגְּרִי עַל הַשִּׂמְחָה? // אוּלַי בִּמְקוֹם לִדְבֹּק בַּבֹּץ שֶׁל אֵין מוֹצָא / בִּמְקוֹם לְהִתְמַקֵּד בַּסְּדָקִים / תַּפְנִי מַבָּט לַצָּהֹב הַבּוֹקֵעַ / לַנּוֹצָה? // אוּלַי בִּמְקוֹם לְהָטִיל דֹּפִי / תָּטִילִי יֹפִי? / כֵּן, בֵּיצַת זָהָב, וְאָז תֵּשְׁבִי / וּתְחַכִּי לִרְאוֹת מָה יָצָא.
הטוב השביר / צופיה הרבנד | צילום: ללא
השיר הזה, שנמצא בגבו (וגם בליבו) של ספרה השני של צופיה הרבנד, "הטוב השביר" (איזה שם יפה!) מנוסח באופן כה ידידותי (איזו חריזה נעימה!) כך שהקורא התמים עלול לפספס עד כמה הוא דרמטי. אבל המילים הללו, שמובילות את קו המחשבה של הטקסט כולו, דרמטיות מאוד.
אולי צריך לתת קצת רקע כדי להבין עד כמה: בשנה ושליש שבהן אני כותבת את טור השירה הזה, קראתי ספרי שירה רבים. ידעתם שבכל שנה יוצאים לאור בישראל כ־400 ספרי שירה? איני יודעת מי קורא אותם מלבדי, אבל אני קוראת. קראתי בתקופה הזו ספרי שירה חידתיים וישירים, ניסיוניים ומסורתיים, הגותיים וסיפוריים. ובתוך כל הטווח הזה, כל העושר והגיוון, הייתה חיה אחת שלא מצאתי: ספר שירה שמח.
הכי מעניין
אולי זה מטבע הדברים: מה שמטריד אותנו מגשש את דרכו אל השפה, מתלבש במילים כדי לרדת, כמו אבן, מהלב. מה שמשמח וכיף, פחות מתגלגל אל שורות קצרות. כבר כתב פעם יהודה עמיחי על "טשטוש האושר ודיוק הכאב". ובכל זאת, בתוך הערימה האינסופית של טקסטים שעוסקים בשואה / במלחמה / ביתמות / במחלות / בילדות מתעללת / בגירושים – ושלא יובן לא נכון, ראוי שיהיו טקסטים שיעסקו בכל הנושאים האלה – אין לנו אלא להמשיך להתפלל שיום אחד נזכה למצוא ספר שמשתמש בשפה כדי להביא אל הקורא יופי, רכות, שמחה, נועם. לא בצורה מזויפת שמתעלמת מהמציאות. גם כאן, הטוב שביר. אבל בצורה שבוחרת להתבונן גם במה שמאיר, בצהוב הבוקע. והספר הזה, שמחתי לגלות, עושה זאת היטב.
השירים בספר נוגעים בשדה רחב של נושאים. בולט בהם נושא האימהות, שמקבל שער שלם, "חללית אם". יש בו שירי אהבה יפהפיים לילד: "אַתָּה נִתְלֶה עָלַי כְּמוֹ קוֹאָלָה עַל עֵץ – / כּוֹרֵךְ אֶת יָדֶיךָ הַקְּטַנּוֹת סְבִיב צַוָּארִי. / חֹם גּוּפְךָ מְסַמֵּם אוֹתִי". ובה בעת שירים שמציפים את הקושי ההורי, ההתמודדות המתמדת עם התפקיד: "הֲרֵינִי לְהוֹדִיעַ / אֵינִי יְכוֹלָה לְשַׁמֵּשׁ כָּרֶגַע אִמָּא".
המשוררת נוגעת גם באהבה: "פַּעַם הָיִיתִי תַּיֶּרֶת אֶצְלְךָ בָּעוֹר". במלחמה: "כָּל בֹּקֶר הַחֲדָשׁוֹת הַיְּשָׁנוֹת: / אוֹתוֹ קַיִן הוֹרֵג אֶת הֶבֶל". בארס־פואטיקה: "נַזְמִין אֶת הַמִּלִּים הַנִּרְדָּפוֹת לָנוּחַ". בא־ל: "לְרֶגַע הָיִיתִי יַלְדָּה קְטַנָּה נִשְׁעֶנֶת / עַל חָזֵהוּ הָעֲנָק שֶׁל אֱ־לוֹהִים". ובעיקר בשמחה שבה פתחנו, באיזו היענות מתוקה לחיים ולקסמם: "אִמְרִי כֵּן פִּרְאִי". כמה שירים שאהבתי במיוחד עסקו בהתמכרות המוכרת לנייד, כולל וידוי אלטרנטיבי: "אָשַׁמְנוּ. בָּהִינוּ. גָּלַלְנוּ. דִּפְדַּפְנוּ. הֶעֱדַפְנוּ / מָסָךְ עַל מַגָּע" – וכך עד לסוף הא״ב, בהתאם למסורת.
הסגנון של הרבנד מחזיק בתוכו מתח: מצד אחד בהיר ומתקשר, מצד שני מוקפד לשונית, ורבים מהשירים חרוזים ושקולים; השקעה לא מובנת מאליה בפן הטכני־הבכלל־לא־טכני, שמוסיפה ערך רב.
סדרת "אדרה" של הוצאת לוקוס היא לרוב נהדרת, וכותריה המעטים שווים קריאה בדרך כלל, וכך גם כאן. "הטוב השביר" הוא ספר חכם ועדין שמשאיר טעם טוב על הלשון, ביצת זהב של ממש.