"יום שבת אחר הצהריים הוא כמו ענן קודר בשמיים, כמו המתנה לפרוץ סערה". כך מתארת טיש, הדמות הדומיננטית ברומן "אם רחוב ביל היה יכול לדבר", את התחושה הדומיננטית באותו רחוב ביל שבו היא מתגוררת, בשכונת הארלם של סוף שנות השישים. הסערה שהיא מדברת עליה אינה קשורה למזג האוויר אלא למזג האדם; אותו ענן קודר קולקטיבי לא הופך לגשם, אלא למטחים בלתי פוסקים של אלימות, התעללות ואימה.
צילום: ללא
למעשה, רחוב ביל אכן מדבר. השפה שלו אינה עשויה מילים אלא אגרופים, סכינים, מזרקים, גניבות, אקדחים ועוד. במקום הזה סביר שלא תשרוד מעבר לגיל מסוים, אלא אם כן תושלך לכלא. והמקומיים, כלומר השחורים, מושלכים לכלא אם ביצעו פשע ואם לא. חשד בלבד הוא הוכחה מספקת.
זו הייתה המציאות אז, ויש הטוענים כי במקומות רבים היא נמשכת גם כיום. הארלם ושכונות שחורות אחרות סבלו מעוני, צפיפות והזנחה עירונית, אך המפגש עם המשטרה היה לעיתים קרובות הגורם המכריע בתחושת האיום והאימה: נוכחות אינטנסיבית מדי, מעצרים שרירותיים, ואלימות שכמעט לא נתקלה בביקורת. ערבויות גבוהות שהנאשמים לא יכלו לעמוד בהן, הותירו אותם במעצר טרם משפט. הייצוג הציבורי היה חלק מהשיטה, לבן כמו המושבעים, והענישה הייתה חסרת פרופורציות במקרים רבים. כל אלה הזינו זעם פוליטי ותרבותי שהתחבר לתנועות זכויות האזרח והכוח השחור, שראו בניו־יורק זירה מרכזית למאבק על צדק, כבוד ושוויון.
הכי מעניין
לא שווים אגורה
טיש גדלה בתוך כל הבוהו המתמיד הזה ואיכשהו הפכה לאישה צעירה ואינטליגנטית, בעלת מחשבה מיוחדת, המתאפיינת הן בתמימות והן במבט מפוכח על נפש האדם, למרות היותה נטולת השכלה ועוסקת בעבודה חסרת עתיד. תרמה לכך גם אהבתה לפוני. עוד כילדים הם נקשרו זה בזו. כשהלכו ובגרו הפכו לזוג, ומהר מאוד טיש נכנסה להיריון.
היא אומנם בת 19 אך עובדת. גם פוני עובד למחייתו, וגם מגלף בעץ. "הוא מצא משהו שהוא יכול לעשות, ושהוא רוצה לעשות, וזה הציל אותו מהמוות שכבר ארב לבני הדור שלנו. אפילו שהמוות בא בשלל צורות, אפילו שאנשים מתו בטרם עת בכל מיני דרכים, המוות כשלעצמו היה פשוט מאוד והסיבה גם היא פשוטה כמו מגפה: אמרו לילדים שהם לא שווים אגורה וכל מה שהם ראו סביבם הוכיח את זה... הם נאבקו אבל התגודדו ונפלו על ערמות האשפה של חייהם כמו זבובים" (עמ' 44).
פוני מנסה להתרחק מצרות ככל יכולתו, אך במקום ובתקופה כאלה אינך יכול להתרחק מהם; אתה יכול לנסות, אבל הן ימצאו אותך, לעיתים אם רק תוציא את רגליך החוצה לרחוב, ואולי גם אם תנעל את עצמך בבית. הן מצאו את חברו הטוב דניאל והפכו אותו לגרוטאת אדם, ויום אחד הן תפסו גם את פוני, שנפל קורבן לעלילת שווא ונכלא באשמת פשע נורא על לא עוול בכפו.
הנסיבות גרמו לשתי המשפחות, של טיש ופוני, להיפגש כדי להתעדכן. הפגישה היא סצנה מופלאה, אם כי אלימה ובוטה, מלאת התנגשויות בין אחיותיה של טיש, טיש עצמה ואימו של פוני, שמתנערת מבנה נוכח ההיריון. הנשים כמעט נלחמות זו בזו, בעוד דווקא שני האבות מתרוממים מעל מאבקי האגו והכבוד חסרי התוחלת. הקשר ביניהם הוא רכיב קטן של חסד המלווה את הספר. כך או כך, ההחלטה המתקבלת היא לעשות כל מה שאפשר כדי לטהר את שמו של פוני ולהוציא אותו מהכלא במהרה, עוד לפני שהתינוק ייוולד.
מלבד היחסים בין האבות יש בספר ממדים נוספים של חסד, בהם למשל נוכחותו של פדרוסיטו והמסעדה הספרדית שלו; התמיכה מחממת הלב שטיש ופוני מעניקים לדניאל; התמיכה המוחלטת שטיש מקבלת ממשפחתה, במיוחד על רקע המקום, הזמן והתרבות – תמיכה שאינה מובנת מאליה, גם לא בקרב משפחות במקומות ובזמנים אחרים.
אבל הסיפור העיקרי הוא אהבתם של טיש ופוני. זוהי אהבה אמיתית, אותנטית, גורפת, שצומחת במקום שבו נראה לכאורה ששום אהבה כזאת אינה יכולה לצמוח. כרוניקת היחסים היא הציר המוביל את הרומן – איך נפגשו, מה אמרו אחד לשני, הלילה שבו נעשו לזוג וכדומה. לעיתים אלו רגעי כתיבה נפלאים, ולעיתים התחושה היא שהם דביקים מדי, קיטשיים. במקביל מתקדם ציר ההווה ובו הניסיונות לחלץ את פוני, שעוברים דרך מפגשים עם עורכי דין, וניסיון להתחקות אחר עקבותיה של עדת מפתח בפוארטו־ריקו.
עולם לא בינארי
המחבר, ג'יימס בולדווין (1987-1924), נכדו של עבד, היה הבכור מתשעה אחים ואחיות וגדל בעוני. בבגרותו נדד בין פריז, ניו־יורק ואיסטנבול. כשהחל לכתוב, ספריו הפכו אותו לדמות מרכזית ומשפיעה בתנועה לזכויות האזרח. בתחילת המאה ה־21 הם זכו לעדנה מחודשת; שבעה מהם אף תורגמו לעברית, רובם בשנים האחרונות.
על איכות כתיבתו ויכולתו הספרותית של בולדווין אין כמעט עוררין, אם כי יש הטוענים כי אחד הגורמים לפופולריות שלו הוא הליברליזם הפרוגרסיבי החדש, המחפש קולות שמספקים לו לגיטימציה מוסרית. הנושאים שבולדווין עסק בהם כבר באמצע המאה ה־20, כמו גזענות מבנית, זהות מינית, זרות, אלימות משטרתית והפער בין ההבטחה האמריקאית למציאות – הפכו למרכזיים בשיח הליברלי המערבי. עם זאת, בולדווין אינו כותב מניפסטים חברתיים אלא עדויות קיומיות, כלומר מספר סיפורים וחושף פצעים. ובניגוד לרוב הכותבים השחורים האמריקניים, הוא כמעט אינו מציע פתרונות, ועיקר האנרגיה שלו מושקעת בהקשבה, הבנה ואהבה, על רקע מצוקה בלתי פוסקת.
כמו כן, העולם שלו לא תמיד בינארי. דמות הלבן המאפיינת לא מעט מספריו, וכך גם ברומן הזה, היא לא מפלצת כול־יכולה, אלא דווקא דמות מפוחדת שנאחזת בכוח הניתן לה מתוך חרדה ולא מתוך ביטחון. הלבן בעצם זקוק לשחור, לאחר, כדי לא להתמודד עם הריק או האשמה שבתוכו. כך מתהדהדות תובנות של הפילוסוף עמנואל לוינס, שטען כי האחר לעולם אינו מראה שבה האדם אמור לזהות את עצמו, אלא נוכחות שמערערת את שלמותו ומאלצת אותו להכיר באחריותו.
הלבן של בולדווין זקוק לשחור כדימוי, כהסבר חיצוני לפחדיו, ככלי שבאמצעותו הוא שומר על אשליית זהות יציבה ונקייה. בניגוד לספרות שמעמידה את הלבן ככוח חיצוני שמניע את העלילה, אצל בולדווין הלבן הוא לא בהכרח המחולל הישיר של שיבוש המציאות, של העוולה והטרגדיה. עם זאת, בולדווין לרגע לא מוותר ללבן על אחריות מוסרית. וגם כשהוא מבין את פחדו, הוא אינו סולח לו.
כך, מעניין לראות כיצד הנוכחות של הלבן משתנה. בתיאור הראשון, דרך עיניה של טיש, היא הולכת ברחוב שבו "שחורים ולבנים נראים יחד, ובעיניה קשה לומר מי מהם החיקוי. הם היו חופשיים כל כך שלא האמינו בכלום, והם לא הבינו שהאשליה הזו היא האמת היחידה שעומדת לרשותם, והם עושים בדיוק את מה שאמרו להם לעשות" (עמ' 63).
אהבה כהתנגדות
ככל שהעלילה מתבהרת, ודווקא הלבן שבספר, השוטר, הוא שחולל את השבר, הנואשות והבוטות הולכות ותופחות. בשלב מסוים מציג פוני את תפיסתו החד־משמעית כי השחורים תלויים בלבנים, "והם יכולים לעשות איתך מה שהם רוצים" (עמ' 112). לקראת הסוף טיש כבר רואה את השוטר שהביא לאסונם מתהלך "כמו ג'ון ויין, צועד בנחישות לנקות את היקום... כמו הגיבורים שלו, הוא היה צר אופקים... והעיניים שלו היו חלולות כמו העיניים של ג'ורג' וושינגטון" (עמ' 184).
הדימוי כאן חזק ולא שגרתי; הנשיא הראשון של ארצות הברית נחשב לאבי האומה, דמות מופת של מנהיגות מוסרית, אדם שוויתר על כוח והניח את היסודות לדמוקרטיה. עובדת היותו בעל עבדים מוזכרת לעיתים, אך לרוב מוצנעת ומרוככת. הוא לא השתתף בכתיבת מגילת העצמאות, אך מזוהה איתה כמי שהיה אמון על מימושה בכוח. כזכור, נכתב בה כי כל בני האדם נולדו שווים, אך הכוונה בפועל הייתה לגברים הלבנים בלבד – לא נשים, לא שחורים. כך עובר קו ישיר בין המאה ה־18 וג'ורג' וושינגטון ובין מערכות החוק והשלטון של המאה העשרים, על זרועותיהם התמנוניות וכוחם העיוור והאכזרי.
גם אזכורו של ג'ון וויין איננו מקרי; השחקן הנודע אולי אחד הסמלים החזקים ביותר לאמריקה הלבנה, הגברית, הבינארית. עם זאת, הסופר מסרב להעמיד את האלימות כמרכז החוויה, ובמקומה ממקד את המבט דווקא בזמן שבין המכות, ברגעים הקטנים שבהם החיים נמשכים למרות הכול. טיש לרגע אינה אידיאולוגית, אלא עדה המתארת את שקרה לה, לאהובה, למשפחתה. כך, בזכות הקול הדומיננטי שלה, בולדווין רוצה שהקורא קודם כול יקשיב. לאו דווקא יסכים, יצדיק, יתקומם או יזדעזע.
בניגוד לרוב ספריו בעלי הטון הנוקב, הנבואי ובעיקר הזועם, כאן בולדווין כותב מתוך אינטימיות, רוך וחמלה, אם כי בלי תקווה או אפשרות לגאולה. הביקורת הצולפנית נוכחת, אך נשזרת בסיפור אהבה שמהווה את מרכז הכובד. אהבה שאינה מרחב של קרע, בושה ואשמה, אלא של אמון, נאמנות והישרדות. ויותר מכך, אהבה כאקט של התנגדות. כי למרות כל ההצדקות, הסביבה, העוולות, הדמויות לא בוחרות באלימות ובייאוש אלא באהבה.