האם יש דבר כזה עברית נכונה? הספר שמציע תשובה מורכבת

דוברי עברית רבים מלינים על רדידות השפה העכשווית, על עילגותה, ובעיקר על השגיאות הנשמעות מכל עבר: אני יגיד לך במקום אני אגיד, הֶלְבִּישׁ במקום הִלְבִּישׁ, מכנס במקום מכנסיים, ניצח את המשחק במקום ניצח במשחק – שגיאות בכל אשר תפנה. השפה הולכת ומידרדרת, אומרים המלינים, ולאנשים כבר לא אכפת מהכללים.

לעומת המלינים הללו יש קבוצה קטנה האוחזת בדעה שונה, שנהוג לסכמה בקביעה "הדובר הילידי אינו טועה". על פי התפיסה הזו, כשם שמטרת חוקי הכבידה לתאר את המציאות הפיזיקלית, כך מטרת חוקי השפה לתאר את המציאות הלשונית, ואין מקום למשטור השיח. יתר על כן, עיון בתולדות השפה מלמד שהכללים משתנים ללא הרף. בלשון המקרא שָׂדֶה היה זכר, ובלשון חז"ל נקבה. בלשון המקרא נכתב תָּפַשׂ בשי"ן שמאלית, לשון חז"ל עברה לתפוס בסמ"ך. דוברי לשון המקרא יכלו לומר "גרתי בארץ הזאת", יורשיהם בלשון חז"ל העדיפו "גרתי בארץ זו", ואילו בעברית ימי הביניים הניסוח המקובל היה "גרתי בזו הארץ". אם כן, נטישת הכללים הישנים התקיימה בכל דור ודור, אין סיכוי להילחם בכך וגם אין צורך.

הספר "פגישה בעברית" מאת דוד הרבנד משמיע את קולה של קבוצה שלישית. קבוצה זו אינה אוחזת במונחי הנכון והשגוי, ומכירה בתכונתה הדינמית של העברית ולמעשה של כל שפה אנושית, ועם זאת מאמינה בהכוונת השפה בהקשרים מסוימים, ולשם כך שואפת להנחיל לציבור היכרות רחבה עם רובדי השפה ותהפוכותיה.

הרבנד הוא עורך לשון ומרצה, בעל תואר שני בלשון עברית. לפני כמה שנים חיבר את הספר "קיצור שולחן עורך", שעיקר מגמתו לסייע לעורכי לשון ולכותבים מקצועיים בבחירת ניסוחים תקניים והולמים. בספרו החדש, "פגישה בעברית", הכיוון הפוך. הסקירה הלשונית היא העומדת בקדמת הבמה, ופה ושם דן המחבר במסקנות המעשיות הנגזרות ממנה.

כאמור, המחבר מכיר בבסיס ההיסטורי לטענותיהם של שוללי הכוונת הלשון. המילים החותמות את הספר משקפות נאמנה את התפיסה ששוזרת את כל פרקיו: "ובאמת, מהי שפה אם לא תמונה של שינוי?". אכן, השפה משתנה כל העת; השגיאה של אתמול הפכה לכלל של היום, והשגיאה של היום תהפוך לכלל של מחר. אחד הפרקים מוקדש לדיון על נושא הכללים והשגיאות, ועולה ממנו כי גם בדורות הקדומים ביותר הדוברים הפיקו מפיהם "שגיאות", כלומר סטיות קטנות ביחס לדור שקדם להם. ואם ההנחה הזו נכונה, עולה שגם המקרא, שהוא המקור ה"נכון" בנוגע לעברית, מלא וגדוש ב"שגיאות" ביחס לדור הדוברים הקודם. ובכן, אם תולדות השפה הן תולדות השיבושים, מדוע להתערב בתהליך ההיווצרות של השפה? מה הטעם במשטור השיח או בעריכת לשון?

התשובה העיקרית של הרבנד לשאלה הזאת היא הבחנה בין השפה המדוברת לכתובה. השפה המדוברת, שהיא העיקרית, תוססת וחיה, נוצרת ללא הרף, וטוב שכך. ואילו שפת הכתיבה "ראוי שתתבע לעצמה מעמד אחר, מוקפד, מושגח", כדברי פרופ' תמר סוברן המצוטטים בספר. למה, בעצם? לא מצאתי בספר פירוט מעבר לקביעה המצוטטת הזאת. נראה שבעיני המחבר חשיבות הכתיבה המוקפדת מובנת מאליה, ונראה שרבים יסכימו איתו. בהמשך הספר משרטט המחבר מדי פעם את גבולות התיקונים הרצויים. למשל, כך נחתם פרק העוסק במילות יחס ובהשפעה בין שפות: "בסיכומו של דבר, לא על כל שינוי במילון העברי כדאי לצאת למלחמה, זה לא חכם וכנראה גם לא נצרך. אבל על מילות היחס והקישור – אבני הבניין הקטנות והאופייניוֹת של השפה – כדאי לשמור".

לוותר על ה"זה"

בעברית, יותר מבשפות אחרות, קל להבין את ההניעה (מוטיבציה) לכתיבה תקנית. כפי שכותב הרבנד בפרק העוסק בכללים: "בדיונים שבהם חוככים המומחים בדעתם אם צורה זו או אחרת היא תקנית, נמצא שימוש רב במילה זו: 'מתוֹעדת'. אם צורה מתועדת באחד הטקסטים שנקבעו כ'עברית קלאסית', הרי היא נכונה ומקובלת". דהיינו, התקן נקבע על פי המצוי ברבדים הקלאסיים של העברית, ובעיקר בתנ"ך ובמשנה. עולה מכאן שכתיבה על פי התקן מקרבת טקסטים בני ימינו לכתבים בני אלפי שנים, ועל כן גם מקרבת את הקורא בן ימינו לכתבים הללו ומקילה עליו את הבנתם.

התנ"ך הוא אבן יסוד בתרבותם של מיליארדי אנשים בעולם, אך אחוז זעום מאוכלוסיית העולם מסוגל לקרוא בו ללא תרגום. לא תמיד אנחנו יודעים לקרוא ולהבין את ישעיהו או את איוב כלשונם, אבל את הספרים העלילתיים רובנו מסוגלים לקרוא ולהבין פחות או יותר. נדמה לי שאנחנו שוכחים לפעמים כמה מפליאה היכולת הזאת, וכמה אינה מובנת מאליה. השפה מתפתחת במהירות, ובדורות הבאים צאצאינו עלולים לאבד את יכולת התקשוּר הבין־דורי המיוחדת הזאת. אם אנחנו רוצים לשמר אותה, כדאי שנאמץ בכתיבתנו כללי תקן הנלמדים מלשון המקורות. לדוגמה, כשעורך לשון נתקל במשפט "זה מסוכן לשחק עם גפרורים", ומציב במקומו את החלופה "מסוכן לשחק בגפרורים", הוא מסייע בהרגלת קוראי העברית למבנה התחבירי המצוי בלשון המקרא ובלשון חז"ל, אותו מבנה של "טוֹב לְהֹדוֹת לַה'" ושל "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים", הבנוי בצורה אחרת מהמבנה הלועזי של It’s cold outside. ככל שהאוזן הישראלית תורגל יותר בנוסחאות לשון עבריות עתיקות, כך יהיו הכתבים העבריים העתיקים נגישים לקורא הישראלי.

רוב הספר אינו עוסק בדיון תיאורטי על התקן ונחיצותו, אלא בהיכרות עם תכונות העברית ועם מושגים בסיסיים בחקר הלשון. הספר מחולק לארבעה שערים, ארבע פגישות: הפגישה הראשונה, "בעברית מדוברת", עוסקת בתופעות מהעברית החדשה; הפגישה השנייה, "בלשון בני אדם", דנה בנושאים עקרוניים יותר הקשורים לשפה בכלל ובלשון העברית בפרט; הפגישה השלישית, "במבט חוקר", מכניסה את הקורא לעולם של חקר הלשון; הפגישה הרביעית, "בתנ"ך פתוח", מתמקדת בלשון המקרא, בזיקה לעברית החדשה. לספר מצורפת אחרית דבר מאירת עיניים מאת ד"ר תמר קציר מהאקדמיה ללשון העברית.

פרקי הספר קצרים ונוחים לקריאה, וכל אחד מהם עומד בפני עצמו. רבים מהם פותחים בקטעי עיתונות שנקרות בהם תופעות לשון מעניינות, ומהדוגמה הקונקרטית מגיע המחבר להסבר הכללי. קהל היעד הוא כל אדם שמתעניין בלשון, אבל דומני שגם אנשי מקצוע בתחום ימצאו בו חידושים רבים. לאורך הספר נלמדים בפשטות מושגים בלשניים כגון תשלים, מטונימיה, תרגום בבואה, אטימולוגיה עממית ועוד כהנה וכהנה. לטובת הקוראים המעוניינים להעמיק יותר, מצורפות הפניות לספרות מחקרית. נראה לי שדווקא משום שהספר נוח ומזמין כל כך ללימוד מושגי בלשנות ולשון עברית, מוטב היה לצרף לו מפתח נושאים.

דוד הרבנד בחר לספרו את השם "פגישה בעברית", והפגישה הדהדה באוזניי ללא הרף כשקראתי את הספר. שוב ושוב מצאתי את עצמי מזמזמת את מילותיה של נעמי שמר: "בְּהֵאָחֲזוּת הַנַּחַ"ל בְּסִינַי / אֲנִי לֹא הֶאֱמַנְתִּי לְעֵינַי / כְּשֶׁפִּתְאוֹם פָּגַשְׁתִּי בַּפִּנָּה / אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַיְּשָׁנָה. // אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָאֲבוּדָה / וְהַיְּפֵהפִיָּה וְהַנִּשְׁכַּחַת, / וְהִיא כְּמוֹ הוֹשִׁיטָה אֶת יָדָהּ / כְּדֵי לָתֵת וְלֹא כְּדֵי לָקַחַת". אומנם שפת עבר היא מושא הפגישה בספר של הרבנד, ולא ארץ העבריים, אבל כמה טוב היה לפגוש אותה, יפהפייה ונשכחת, מושיטה את ידה מכל פרק ופרק ונותנת בלי די. עושר, שורשים עמוקים, חוכמת דורות, קשר אנושי על פני אלפי שנים.

כנרת עזריאל היא עורכת לשון ומנקדת, בעלת תואר שני בלשון עברית מהאוניברסיטה העברית