סיפורו של יואל הופמן הפך ליצירה משובחת ושובת לב

אור שברא הקב"ה ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו; כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים - עמד וגנזו מהן, ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא (חגיגה יב, א).

מי הם אותם צדיקים הראויים לחזות ולהתעטף באור הגנוז? האם הם אנשים החיים בינינו? האם אלה שומרי החומות, לוחמי החירות המוסרים את נפשם על המולדת? ואולי אלה הרופאים והאחיות הניצבים על משמרתם יומם וליל ומצילים חיים? ושמא מורי ההוראה, האמנים והסופרים, אנשי המחקר והמדע, המאירים את עינינו לדעת את אורחות המוסר, להציץ אל סודות הנפש, לגלות את מסתרי היקום?

בספרו החדש של איל מגד, אורו של הגיבור בוקע מדמותו המסתורית של איש קדוש המשובב את הנפש, איש המתייחס אל הגורל המר ואל השכול הפרטי שלו כאילו היו חלק אינטגרלי והכרחי מתופעות הטבע של הקיום האנושי. איש הנוטה להחליף נשים ודירות מגורים, שרוי בתנועה מתמדת, תזזיתית. איש הסובל את סבלו ואף על פי כן אינו מתנה אהבים עם סבלו. איש שההשתקעות בו דומה להתבוננות בנוף, יצור חי המתהפך חליפות מאדם למילים. איש שותק הסוגד למוות, הרואה ביופי תולדה של כיעור ובאושר תולדה של צער. איש המעלה את ההתקשרות הקיומית עם הזולת לדרגת ההתנתקות עימו, המהפך את עלילות החיים לנשמת החיים עצמם.

בלשונו הרגישה והמושחזת מספר לנו מגד על האיש הזה, יואל הופמן שמו, שהלך לעולמו לפני שנים אחדות. הופמן היה סופר ומתרגם, חוקר ומורה, שהתחנך שנים רבות על ברכי הספרות והפילוסופיה במבחר מוסדות האקדמיה בישראל וביפן, והשתלם במדעי הדתות, בבודהיזם ובזן ובפרקטיקות הרוחניות של דתות המזרח. יצירותיו המונומנטליות תורגמו לשפות רבות וזכו להערכה נדירה, עד יום פרישתו מן ההוראה כפרופסור מן המניין באחת מהאוניברסיטאות בישראל.

מגד בוחן בהשתאות ובהשתוקקות שאין להן שיעור את האיש "הקדוש" הזה הניצב למולו: פעם אחת הוא רואה ביואל הופמן ידיד וחבר, ופעם אחת רואה בו מלאך א־לוהים. מדי פעם, כשהוא כואב את כאבו וצערו של הקדוש הזה, הוא מלבישו בדמות אברהם השותק בעקדה, או בדמות משה רבנו היורד מן ההר עם הלוחות. הוא מספר על אב שכול שראה "זיווג מושלם בין תאוות החיים ובין ההשלמה עם המוות. כמו זריחה ושקיעה", שראה ממדי עומק אסתטיים בקו המחבר בין היופי והמוות, ושהיה שקוע כל ימיו ולילותיו בתהומות גלות הנפש גם כשביקש לטפס אל הררי הגאולה.

אולם יותר מכול משתומם מגד, כסופר וכאדם, נוכח הוויתור הגדול של יואל על המילים: מגד מעריץ את שתיקותיו של יואל. כשהוא נוסע עמו בין הרים ורכסים הוא חושב בינו לבין עצמו, "השתיקה שלו עמוקה מני הר". וכשהוא מהרהר בו לאחר לכתו מן העולם הוא כותב: "שיחה איתו אחרי מותו היא כמו דיבור עם אלוהים. כלומר, שיחה עם עצמי. השיחה עם עצמי בתפקיד יואל היא המשך לשתיקות במחיצתו, מעין חיקוי לכתיבתו, בעצם לספריו המותירים אחריהם קווי מתאר ערטילאיים, חמקמקים כעקבות הגלים. ספרים שנכתבו מאחר שאין מה לומר, מתוך אי־האמירה וביטול הצורך להגיד משהו. כל יצירתו היא שתיקה מפעימה".

מגד מתאווה אל ערגתו של "הקדוש" לאינות, שהרי ערגה אל האין מפחידה אפילו את מלאך המוות. הוא מעריץ את יכולתו של איש האלוהים הזה לשאת את סכסוכי הנפש בעמקי הווייתו, לעמוד בפיצול שבין החוץ לפנים, לדלג מעל מהמורות המחשבה והמעשה. הוא עומד ומשתאה נוכח צוואתו הגדולה של הקדוש הזה, הזועק כמו מתוך הסנה הבוער: "שכח את המלים".

הכותב רואה את עצמו כמי שהגורל זיכה אותו להציץ אל מכמני חיי הקדושה, משל הוא ויואל היו שניים מתוך הארבעה שנכנסו לפרדס, כביכול יואל אמר לו אז כרבי עקיבא בשעתו: "כשמגיעים אל אבני שיש טהור" אסור לדבר, משום שנאמר "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". עתה, לאחר מותו של יואל, "הוא ומותו הפכו לאישיות אחת".

החוויה הדתית לסוגיה

מגד מזמין את הקורא להשתתף עימו בסדרת מפגשים בעלי איכות נומינוזית, מפגשים וזיכרונות עם יואל הופמן ובלעדיו, שבהם נולדת החוויה הנשגבה העשויה להזכיר לקורא את מה שרודולף אוטו היטיב לתאר בספרו "הקדושה". הגרעין הנומינוזי של אוטו, מושג שמגד אינו מזכירו כלל בספרו, מסתבר כחווייה הנרקמת מן המיזוג שבין התחום הרגשי והתחום הרוחני, חווייה המעצימה את נפש האדם בתחושה עזה של ביטול והתפעמות בעומדו ניצב יחידי אל מול הקדושה או האיש הקדוש.

בדומה לוויליאם ג'יימס, מחבר "החוויה הדתית לסוגיה", רודולף אוטו אינו מבקש לבחון אספקטים תיאולוגיים הסובבים את דמותו של האלוהים ותארי פעולתו, כדרך שבה נהגו מרבית התיאולוגים בימי הביניים, אלא נועץ את סקרנותו הריליגיוזית בהתנסות המתחוללת בליבה של החוויה הדתית האישית, וליתר דיוק, בקונברסיה הנפשית המתרחשת בלב החוויה הדתית ובהתפעמות הצומחת ממנה. היסוד האקזיסטנציאלי המפרנס את הגותו הפסיכו־דינמית של רודולף אוטו כרוך בתהליך התפתחותה של החוויה הדתית. ביסוד חוויה זו ניצבת ההבנה האנושית המבעיתה בדבר אפסות האדם הניצב מול הבריאה האינסופית, הבנה המיילדת בנפש האדם תחושת אימה וחרדה בעומדו נוכח הקדוש והנשגב. תחושה זו, לדעת אוטו, מטלטלת את נפש האדם ומעצימה בתודעתו רגשות אשם וחטא, המעוררים בקרבו שאיפה להיטהרות ולהזדקקות. מכאן ואילך יטפס האדם, מעלה אחר מעלה, אל פסגות האושר הדתי הנומינוזי, אשר ישפיע עליו שפע אלוהי ממעיין אצילותה של הקדושה.

יואל הופמן דר לסירוגין ביישוב מעלות ובעיר הגלילית צפת, מקומות המקבלים ביטוי ספרותי הולם לאורך ספרו של מגד ברמזים קבליים, ברזים ובטמירין. מגד משורר להופמן שיר למעלות. הוא סוגד לרפיפותו הפיזית, לדרכי חייו הסגפניות, לתחושתו חסרת הבית, להישענותו על חוסר התוחלת, להשתחררותו מעבודת המילים, לנידויו העצמי מן העולם, לגרסת תפילת הישועה שלו ביוונית, לבדידותו, לנזירותו. במקום אחד הוא כותב: "הוא הזכיר לי את עצמי כשאשתי מפסיקה לאהוב אותי. נידף אני מגיע הנה ללקט פירורי קדושה, כאילו הם אלה שיחזיקו אותי בחיים". תמיד תמיד, כאשר זכרונו של יואל הופמן עולה במוחו של מגד, אורו הגנוז עולה עמו עטוף בהילה של קדושה.

זוהי יצירה משובחת ושובת לב, המזמנת את הקורא לספירה הרוחנית שבה המפגש עם האור הגנוז מתחיל כאשר המלים נגמרות. וכבר כתב הרמב"ם במורה הנבוכים (א, נט) : "אמרו בתהילים 'לך דומיה תהילה', פירושו שהשתיקה אצלך היא השבח". והמשכיל בעת ההיא יידום.

שמעון שוקק הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה ולמדעי הדתות באוניברסיטת טאוסון, מרילנד