בעת היות עם ישראל בגלות, הגוף הציבורי המרכזי היה הקהילה, שאותה ניהלו ראשי הקהל. היה זה אוסף פרטים שהתאגדו יחד כדי לנהל ביעילות את חייהם. מדינת ישראל הריבונית איננה קהילה. המושגים "ציבור" ו"כלל ישראל" קיימים רק בארץ ישראל. הגרעין שמגדיר את עם ישראל כאומה, ככלל, הוא היהודים שיושבים בארץ ישראל, גם אם הם מעטים; ובוודאי כיום, כשבארץ מתגוררים למעלה משבעה מיליון יהודים. כיוון שכך, אין בסמכותם של היושבים בארץ לחולל שינויים שישפיעו על הגדרותיהם הקבועות של עם ישראל (כגון לקבוע מיהו יהודי), של תורת ישראל (כגון קביעות יום השבת וימים טובים, או פגיעה בכל מצווה אחרת), של ארץ ישראל (כגון מהם גבולותיה).
זהו המסר שחורז את ספרו של הרב יעקב אריאל, "פרקים בתורת המדינה", ובו עיון בתשעה נושאים מרכזיים ובשבעים ותשעה נושאי־משנה היוצאים מהם. לאחר פרקי המבוא מגיעים תשעת השערים: מדינה ישראלית, שלטון, מדינה יהודית, מדינה דמוקרטית, יישוב ארץ ישראל, משפט, מדיניות חברתית־כלכלית, מלחמה וביטחון, רבנות ממלכתית. הכותרות הללו מכילות שפע נושאים ובהם: תשתיתה ההלכתית של המדינה, היותה "ראשית צמיחת גאולתנו", ערכי מגילת העצמאות, היחס לשלטון במדינת ישראל, שיתוף נוכרים בשלטון, צביון יהודי למדינה, היחס למדינה "חילונית", עקרונות הלכתיים לשבת ציבורית, תהליכים דמוקרטיים בראי ההלכה, זכות ההפגנה ומגבלותיה, יחס המדינה למיעוטים, היבטים הלכתיים של נסיגה מארץ ישראל, הסתכנות אישית לצורך מצוות יישוב הארץ, איסור ערכאות, "דינא דמלכותא" בארץ ישראל, מצוות צדקה ציבורית, הסכמי עבודה וזכות השביתה, חובת הציות להנהגה צבאית, מלחמות ישראל, מוסר מלחמה, גיוס בני הישיבות, מקור סמכותה של הרבנות הראשית, מעמד הרב הצבאי הראשי כמרא דאתרא, ועוד ועוד.
פרקים בתורת המדינה | צילום:
הרב אריאל שימש כרב העיר רמת־גן במשך כשלושה עשורים; קודם לכן כיהן במשך 25 שנים כרב המושב כפר־מימון, ועמד בראש ישיבת ההסדר שנוסדה בעיר ימית ועברה לנווה־דקלים. הוא נחשב לאחד מגדולי הרבנים והפוסקים של הציבור הציוני־דתי, ומעורב כמעט בכל ארגון רבני, מפעל ומכון מחקר של ציבור זה. הנושאים הנידונים בספר החדש מעסיקים אותו זה עשרות שנים, והוא פרסם על אודותיהם מאמרים רבים, בספריו ובביטאונים שונים.
הכי מעניין
כעת, רבני "מרכז תורה ומדינה" שביישוב ניצן, עיבדו את המאמרים הללו כדי שיהיו נגישים לקהל רחב, לאחר שחלק ניכר מהעיונים ההלכתיים והפלפולים הלמדניים הושמטו. הרב אריאל עבר על הכול, והוסיף לא מעט התייחסויות אקטואליות בעקבות מה שעובר על המדינה והחברה בישראל מאז אירועי שמחת תורה תשפ"ד.
כפייה דתית ואנטי־דתית
תחת הכותרת "שורש העימות עם האסלאם", הנכללת בשער "מלחמה וביטחון", עומד הרב אריאל על אופייה הדתי של המלחמה באויבינו המוסלמים. לפי אמונתם הפנאטית אין מקום לאמונה אחרת, בפרט לא במזרח התיכון. האסלאם קיבל מאיתנו את אמונת הייחוד, אך הקצין אותה. הרב אריאל מציין את דברי הראי"ה קוק שהגדיר את אמונת האסלאם כ"מונותאיסמוס שומם ומדברי", ומבהיר שאמונת הייחוד שלהם בנויה על כוח. חיזבאללה, נסראללה, רמאללה – כל אלו נושאים את שם האל, אך אצלם הוא אלוהי האלימות והאכזריות, גם בינם לבין עצמם, כולל במחיר התאבדות עצמית. "אללה" הוא אלוהי החרב והרצח, שאינו מבחין בין אנשים, נשים וילדים. לעומת זאת, אלוקי ישראל הוא אלוקי החסד והרחמים, אלוקי הצדק והאמת והשלום. מלחמת "חרבות ברזל" מתמודדת עם הפרשנות הקיצונית של האסלאם, והיא נועדה לבער את שורש הרוע מהעולם.
בעיני הרב אריאל, צביונה היהודי של מדינת ישראל בא לידי ביטוי באופן מיוחד ביום השבת. חלומו או חזונו הוא שהשבת ברחבי המדינה תיראה כמו יום הכיפורים, שבו שוררים "שקט ושלוה, מנוחה ומרגוע, מרצון אוטונומי של האזרחים, ללא כפייה חיצונית. גם המיעוטים שאין שום מניעה הלכתית שיסעו ביום הכיפורים, מכבדים מרצונם הטוב את היום הקדוש ליהודים ונמנעים מנסיעה בכבישי הארץ".
אמירה זו היא חלק מבירור מעמיק בסוגיית הכפייה הדתית. לפי הרב אריאל, לולא החקיקה הדתית בראשית שנותיה של המדינה בנושאי יסוד כגון אישות, שבת, חינוך ועוד – לא הייתה אפשרות ליצור מסגרת משותפת שבה דתיים וחילונים יכולים לחיות במדינה אחת. לא היה ניתן לשרת באותו צבא, להתחתן זה עם זה, ועוד. ואולם נראה שאנו קרובים לקצה גבול האפשרות של החקיקה הדתית, וכעת צריך להידבר עם הציבור החילוני על בסיס משותף של אי־כפייה דתית על הפרט.
אי אפשר לעם ישראל בלא לומדי תורה ואי אפשר בלא צבא. חיילים בגבול לבנון | צילום: אייל מרגולין, פלאש 90
לדברי הרב אריאל, העובדה שאנשים דתיים משלמים במיסיהם על ספורט, בידור, עיתונות, תיאטרון, חילול שבת וחינוך כפרני, מבלי לקבל תמורה שווה, היא בגדר כפייה מצפונית ואנטי־דתית חריפה. יהודי דתי נכפה בלכתו ברחוב על ידי פרסומות שאינן צנועות, וכדי לעצור את התופעה החמורה יש צורך בהידברות ובהסכמה. אומנם הוא מסכים שבאווירה הנוכחית יהיה קשה מאוד להגיע להידברות ולהסכמה כזו.
גם שבט לוי נלחם
תפיסת העולם האמונית־רוחנית של הציבור הציוני־דתי מתבססת רבות על משנתו של הראי"ה קוק ועל דבריהם של רבנים גדולים נוספים, שהעריכו והאמינו כי התהליך שעובר על עם ישראל זה למעלה ממאה שנה, ועוד יותר מאז הקמת המדינה, הוא "ראשית צמיחת גאולתנו". תפיסה זו עומדת בניגוד להשקפת עולמו של הציבור החרדי, המונהג אף הוא בידי רבנים ותלמידי חכמים חשובים, שהשותפות שלו בהנהגת המדינה נובעת משיקולים פרגמטיים.
אחת השאלות שמעסיקות את החברה הישראלית מאז קום המדינה, והתחדדה עוד יותר לאחרונה, היא סוגיית גיוס בני ישיבות. לדברי הרב אריאל, זוהי סוגיה הלכתית מובהקת. כל אדם מצוּוה ללמוד תורה, ועל הציבור לדאוג לכך שיגדלו בתוכו תלמידי חכמים מובהקים היודעים את כל התורה ושוקדים עליה יומם ולילה. יהושע בן נון, דוד המלך, החשמונאים, רבי עקיבא ותלמידיו ועוד, נלחמו בעת שהיה צורך בכך. מדברי הרמב"ם, שכתב על שבט לוי "ולא עורכין מלחמה כשאר ישראל", עולה שיש מלחמות שגם שבט לוי נלחם בהן, כמו מלחמה על קיומו של עם ישראל. מדברי החת"ם סופר והחזון איש יש ללמוד שתלמידי חכמים צריכים גם הם להיות נושאים בעול עם אחרים. מהעובדה שישיבות חרדיות מתפנות בעת מלחמה מאזור קו האש למקום בטוח יותר, עולה שרבניהם אינם סומכים על הקביעה התלמודית כי "רבנן לא צריכי נטירותא" (חכמים אינם צריכים שמירה).
הטענה שאין זה מכבודם של תלמידי חכמים להתאמן ולשאת נשק, נדחית - שהרי קיימות מצוות שבהן תלמידי חכמים מכובדים אינם חוששים לכבודם, כגון שוחט שבגדיו מתלכלכים, ואין זה שונה מסרבל של שריונר המלוכלך בגריז. באימונים ממושכים אכן יש משום ביטול תורה, ואולם אנו שקועים במלחמת מצווה ממושכת שבה רבבות חיילים מגויסים וביניהם גם תלמידי ישיבות הסדר שמצפים לחזור ללימודיהם, ובשל המחסור בכוח אדם אי אפשר לפטור לגמרי את כל לומדי התורה ולהטיל את כל העול רק על אחרים. אי אפשר לעם ישראל בלא לומדי תורה ואי אפשר בלא צבא, וצריך לחיות בהרמוניה ושכל צד יכיר בערך הצד האחר, תוך שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" מגשרת ביניהם.
לדעת הרב אריאל, חוק גיוס כזה או אחר, סנקציות וכפייה, לא יועילו. אין שום תועלת בחייל שמגויס ללא מוטיבציה אישית. אוסיף בהקשר זה שדעתי היא כי השינוי הנדרש יתחולל כאשר המבט האמוני־חינוכי בעולם הישיבות החרדיות ישתנה, והם יעיינו ויעמיקו גם בלימוד נביאים וכתובים ולא רק חמישה חומשי תורה; ילמדו ספרי אמונה כמו כוזרי, מהר"ל ואף כתבי הרב קוק, וכן סוגיות הקשורות ל"הלכות מלכים ומלחמותיהם", להלכות ציבור – הכולל שומרי תורה ומצוות עם כאלה שאינם שומרים - להלכות יישוב הארץ וריבונות עם ישראל בה, ועוד מבין הנושאים שבהם עוסק ספר זה.
הנפילות הן חלק מהתהליך
המושג "משיחיות" נכרך עם קונוטציה שלילית של הזיות שאינן ריאליות. ואולם לדברי הרב אריאל אין זה כך, וגם הדיונים בספר זה ממחישים שמדובר במושג ארצי וטבעי, המכוון לאורח חיים לאומי אידיאלי. כלכלה ומדיניות, צבא ומדע, חינוך וטכנולוגיה, תעשייה, רפואה, תרבות ועוד – כל אלה הם אמצעים כדי לקדש שם ה' בעולם, לשם כך נדרשת מנהיגות שמבינה שעיקר מטרתה היא להרים את רוח העם.
אנו מצויים בתהליך מתקדם ורציף של גאולה, מאמין הרב אריאל. יש המנצלים את הנפילות כדי לרפות ידיים ולייאש, אך גם הנפילות הן חלק בלתי נפרד מהתהליך, וההתמודדות עימן מביאה לחישול ולהתעצמות. במיוחד בשנים האחרונות ניכר שאמונה בנצח ישראל, המתבטאת פעמים רבות בקריאת "עם ישראל חי" גם מפי מי שאינם שומרים מצוות, נוסכת משמעות בחייהם של רבים. אמונה זו מטילה על הפרט אחריות ומסירות נפש למען החברה והעם, ומשמשת מנוף להתעלות והתקדמות בחיי הרוח והמעשה.
הספר שלפנינו ממחיש כיצד תפיסת העולם הציונית־דתית מבוססת ומעוגנת מבחינה הלכתית ורעיונית, ותכניה מעניקים תוכן ערכי למדינת ישראל, עם כל הבעיות המורכבות מבית ומחוץ שאנו מתמודדים איתן לאורך השנים. הוא מצטרף לספרים אחרים היוצאים מ"מרכז תורה ומדינה", ותורמים תרומה חשובה לליבון מעמיק בסוגיות אלו. דברים אלה נכונים במיוחד בתקופה זו, שבה שורר מתח פנימי בחברה הישראלית סביב זהותה ועתידה של מדינת ישראל.
הרב יהודה זולדן כיהן כמפקח מרכז להוראת תלמוד ותושב"ע בחינוך הדתי