מרוקאית פוגשת בעיר הגדולה חייל שברח מהמלחמה

כיצד נראים חיים של קריעה בין שני עולמות - הבית שבאת ממנו והבית שאתה שואף להשתייך אליו? כשההצלחה האישית דוחפת אותך לרצות להעלים את שורשיך, אך בבית החדש תמיד תיתפס בתור זר? עלילת ספר הביכורים של מרב דמרי, "אדומי השפתות", עוסקת בשאלה הזאת.

הסיפור נפתח בנובמבר 1994, כשיסמין, חוקרת צעירה ממוצא מרוקאי, יוצאת לחקור את יחסי הכוחות בחברה הישראלית. היא עוזבת את אשדוד לטובת תל־אביב, הופכת ליד ימינו של אייל, מרצה נשוי מבוקש באקדמיה, ומצטרפת לקבוצת חבריו הקרובה - כולם אשכנזים שגדלו בשכונותיה האמידות של חיפה. יסמין נעה במרחב ביניים מתמיד. היא תוהה על גבולות הקרבה מול גבר בזוגיות, ומדברת בערגה על בית ילדותה, אך מודה שמאז ומתמיד נשאה עיניה אל האשכנזיוּת מתוך דחף להשתייך ל"צד הראוי". התודעה הכפולה שלה מתגלה כחרב פיפיות: היא מאפשרת לה לחקור את שני העולמות, אך גם מונעת ממנה להרגיש בבית באחד מהם.

הקונפליקט המרכזי מקבל תפנית כשמתברר שיפתח, מרצה בכיר באוניברסיטה וחבר קרוב של אייל, לוקה במחלת ניוון שרירים. ליווי תהליך דעיכתו כופה על יסמין מהלך כואב של דה־מיסטיפיקציה: לנוכח גופו המתפרק, דימוי "האשכנזי הנעלה והחסין" מתנפץ. המפגש עם הסבל מותיר אותה מול מציאות אנושית נטולת מעמדות.

המגמה הזו מעמיקה עם הגעתו של איתן, חבר ילדות של אייל השב לביקור בארץ ומסמן שבר - כמי שנמלט מישראל לאחר שחזה במות חבריו במלחמת לבנון הראשונה. כאן נרקמת הברית המרכזית של הספר: ברית המוּדרים. יסמין ואיתן מוצאים נחמה זה בזרועות זה, מתוך תחושת בושה אל מול האתוס ההגמוני: יסמין מתביישת במוצאה ובמשפחתה  ואיתן נושא את הבושה הלאומית־מגדרית של מי ש"כשל" במודל הגבר הלוחם - כישלון שגורם אפילו לאביו להתנכר לו. זוגיותם הופכת למפלט היחיד שבו הם יכולים להפסיק לזייף שייכות ולהשיל את המסכות מעל זהותם.

אף שהספר מתאר את אמצע שנות התשעים, ימי שלטונה של מפלגת העבודה, מתסכל לגלות שהתשתית שלו עודנה רלוונטית. האליטות התחלפו והציונות הדתית והליכוד תפסו את עמדות הכוח הפוליטי, אבל ההדרה של מי שלא מתאימים לנרטיב השולט נשארה. דמרי מצליחה לחשוף את המחיר הכפול שגובה הגזענות: המחסום החיצוני המונע נקודת פתיחה שווה, והתודעה המורעלת בפנים - זו שגורמת ליסמין לראות ברצון לחיים אחרים כ"בגידה" בזהותה.

אך כאן גם טמונה חולשתו של הספר, הנובעת מהמשחק הכפול של יסמין: היא משתוקקת להיטמע בחבורה הלועגת לתרבות המזרחית, אך שולפת את קלף המזרחיות ברגע שהחבורה כושלת בהבנת כאבה. הסתירה שמגדירה אותה נותרת בסופו של דבר בלתי פתורה, ולא יוצרת מוקד של התנגשות ממשית שמאפשרת צמיחה. דמרי נמנעת מלהעמיד את הסתירה הזו במבחן, ובכך מנטרלת אותה מכל אפשרות בחירה.

הספר מסתיים בספטמבר 1995. לאחר מותו של יפתח, יסמין חוזרת לביתה עם אייל ואיתן, ובדרך הם נתקלים בצעירים דתיים החוסמים את הכביש במחאה נגד הסכמי אוסלו. כשהיא שואלת מה יקרה, אייל משיב: "בחוץ יש ריח של שרפה". שלושים שנה אחרי, השרפה ההיא עוד משתוללת - כשהיא מכלה, בראש ובראשונה, את אלו שלא מתאימים לנרטיב השולט, יהא אשר יהא, ונותרו מאחור.