"כשאני מתקשה להירדם, מרגיע אותי להאזין לסיפור אימה טוב"

תכולת הספרייה כמו בובת בבושקה, היא מכילה בתוכה כמה ספריות שונות. קודם כול ישנן הספריות שלי ושל דנה זוגתי, שהתאחדו והיו לאחת. ובתוך כל אחת מהספריות שרידים, אולי ניצולים, מספריות עבר: הספרים שהיו בבית שבו גדלתי, ספרים שהיו של סבתא של דנה, ספרים שהיו בספרייה של המנחה שלי לדוקטורט. שובל מטושטש המסַפר על דירות ומשרדים שהיה צריך לפנות. וישנם כמובן הספרים ששאלתי מספריות אחרות, העירונית או האוניברסיטאית, של חברים או של משפחה. אלה ספרים אורחים, או מבקרים, שבאים לרגע, כמעט מתאזרחים, ואז פורשים כנפיים.

שיטת מיון הספרייה שלנו בנויה מאזורים רחבים של בלגן שמתוכם צצים כמה תחומים מוגדרים של סדר: שירה, קלאסיקות, כתבי עת, מחקר ספרות וכו'. העניין הוא שגם כשאני כבר מחליט לסדר לפי קטגוריות, הן מסרבות להסתדר. האזור שבו ניצבים ספרי המדע הבדיוני, הפנטזיה, האימה, האגדות והמיתולוגיות הוא אזור סְפָר מלא בספרים מוזרים שיכולים היו להשתכן בלפחות שלוש או ארבע קטגוריות במקביל. אבל הבעיה האמיתית היא שהספרים לא מצליחים להישאר במדפים - הם נודדים מהם לשולחן הסלון, נאספים שם, נערמים בערמות, מטפסים מעלה־מעלה במגדלי בבל רעועים, נסחבים מחדר לחדר, ומחכים בקוצר רוח שיהיה לנו שוב כוח לסדר אותם במדף.

מדף קרוב ללב בדרך כלל כשאני כותב ספר חדש, יש לי מדף השראה ותחקיר שקשור לנושא הכתיבה. כשעבדתי על "שכול וכשלון וזומבים", שנכתב בהשראת סגנונו של יוסף חיים ברנר, זה היה מדף של כתבי ברנר וספרי מחקר סביבו. עכשיו אני עובד על אוסף של סיפורי אימה קצרים, ורוב ספרי ההשראה שלי אינם ספרים פיזיים אלא ספרים קוליים. אני אוהב להאזין להם במיטה בעיניים עצומות, כשאני מתקשה להירדם או מתעורר באמצע הלילה. כשצער העולם מעיק לי על החזה, מרגיע אותי להקשיב לסיפור אימה טוב. קשה להסביר למה.

על ארבעה ספרים

השד טנטל וסיפורי ימין אבולכיר

אגדות ממורשת יהדות בבל

שמעון בן־עמרי

חבצלת

לאוהבי שדים ולחובבי פולקלור יהודי, הספר הזה הוא פנינה של ממש. אוסף של סיפורי שדים שיהודי עירק סיפרו לפני העלייה לארץ, ושהמשיכו וסיפרו גם כאן. מתוך האוסף הזה עולה תמונה תוססת במיוחד של המנהגים שסבבו את האמונה בשדים. בולט במיוחד סוג אחד של שדים: ה"טנטלים". הם לא רעים ולא טובים, לפעמים הם בעדך ולפעמים נגדך, והם פוחדים ממחטים ובכלל מכל מתכת מחודדת. אז אם אתם הולכים לבד בלילה בבגדד קחו איתכם מחט בכיס, על כל צרה שלא תבוא.

סדרת משטרה

טרילוגיה דרמטית

יונתן לוי

דחק

יונתן לוי הוא גדול המשוררים בקרב המחזאים. כל דבר שידו נוגעת בו מתעלה והופך זהב טהור. המחזות שלו "סדאם חוסיין" ו"רפול והים" יוצרים מיתולוגיה מודרנית בעזרת הדמויות הפוליטיות המוכרות. בספרו החדש "סדרת משטרה" הוא לוקח נושא יומיומי וריאליסטי לכאורה, ופותח בו חלונות אל הנשגב. זהו מחזה על שוטרים קטנים ופושעים זעירים, אבל יש שם מטמורפוזה, קוף מדבר, כת מסתורית, הגיגים אקזיסטנציאליסטים ופואמה על פלאי הסביח. הדיאלוגים מדויקים, מושחזים ועסיסיים. תענוג.

שונא הנסים

שולמית הראבן

דביר

לא רבים מכירים היום את שולמית הראבן, אבל היא כנראה הסופרת העברית האהובה עליי. "שונא הניסים" הוא הראשון בטרילוגיית הסיפורים המקראיים שלה "צמאון". היא כותבת על יציאת מצרים משולי המחנה, מנקודת מבט מפוקחת וצרובת שמש, ובעברית שמצליחה להתקרב לניגון התנ"כי ועדיין להישאר מודרנית. יש בכתיבתה כל כך הרבה אהבת אדם והבנת אדם, כל כך הרבה חוכמה וחוכמת לשון. לא במקרה היא הייתה האישה הראשונה שהתקבלה כחברה באקדמיה ללשון העברית.

הדרך לעין חרוד

עמוס קינן

עם עובד

משום מה קשה לנו בישראל לדמיין עתיד מוצלח, אוטופי, שיבוא עלינו לטובה. אבל אסונות ודיסטופיות? בזה אנחנו אלופים. "הדרך לעין חרוד" הוא נקודת מפתח בהקשר הזה, ספר קצר ואפקטיבי, דרמטי ואפל. החיפוש אחר עין חרוד הוא גם הניסיון לחזור אחורה, לאיזה רגע מדומיין של ישראליות חלוצית, רגע שגם עליו אפשר לשאול "ההיית או חלמתי חלום". הספר ראה אור ב־1984, שנה חשובה במחשבה הדיסטופית העולמית, והוא הדיסטופיה שהיא הכי שלנו, הכי מכאן, סיוט כחול־לבן וכתוב היטב.