הרב האיטלקי שסיפר לקוראיו במאה ה-16 על אהבות נכזבות ודרמות ריגול

אביר חולמני רכוב על סוס בישר את הולדת הרומן המודרני. דון קישוט, הנלחם בטחנות רוח שאותן הוא מדמה לענקים, היה דמות עגולה, מורכבת, עם עולם פנימי עשיר, רווי סתירות ורצונות מנוגדים. מיגל דה־סרוואנטס, הסופר והמחזאי הספרדי שחיבר את הרומן הזה במאה ה־17, סלל את הדרך לעולם חדש של ספרות. נקודת המבט המשוכללת שלו הייתה יריית הפתיחה לספרות שיורדת לעומק נפשותיהם של הגיבורים, באמצעות כתיבה מרובדת ומשוכללת. ואולם כשמותחים קו גבול היסטורי שכזה, מעניין לשאול: מה היה לפני? אילו סוגי כתיבה התקיימו לפני הולדת הרומן?

אנחנו מכירים את האפוסים הגדולים מן התקופה הקלאסית, האיליאדה והאודיסאה, שנכתבו בשפה שירית ומליצית. באותה תקופה נכתבו גם מחזות תיאטרון, אגדות עם שנשמרו וגם רומנים עתיקים, דוגמת "לֵאוּקִיפֶּה וקְלֵייטוֹפוֹן", שתרגום עברי שלו ראה אור לאחרונה בהוצאת פרדס. לצד סיפורי מסעות, משלים, ביוגרפיות וסיפורי שבחים, סוגות כתיבה אלו הגדירו את הסיפורים הגדולים שהתגלגלו בעולם. ואולם כל אלה עדיין שייכים לעולם עתיק יותר. אם יש סוגה אחת משמעותית שעמדה בתווך, בטרם הולדת הרומן המודרני, זוהי הנובלה, שהופיעה בצרפת ובאיטליה של ימי הרנסנס, עם יצירות כמו "דקאמרון" מאת בוקאצ'ו, שביטאו מעבר מספרות אלגורית דתית לספרות חילונית, המציבה במרכז הבמה את מעשה האדם ואנושיותו.

בספרו החדש, "הנובלה העברית בתקופת הרנסנס", מבקש פרופסור עלי יסיף להציב את הרב והמנהיג היהודי אליהו קפשׂאלי כמחברן של נובלות עבריות, המושפעות מאלה שנכתבו באיטליה שבה חי. קפשאלי (1550-1490), איש קנדיה הוונציאנית, היה רב, מנהיג קהילה והיסטוריון. חיבורו הנודע ביותר הוא "סדר אליהו זוטא", שהוגדר כ"תולדות העות'מאנים וויניציאה וקורות עם ישראל בממלכות תורכיה, ספרד וויניציאה". יסיף מוצא כי בין הכרוניקות ההיסטוריות של קפשאלי שולבו סיפורים אנושיים רבי מעללים, והוא תופס אותם כנובלה רנסנסית לכל דבר, שכן בסיפורים אלו מדגיש קפשאלי את העשייה האנושית ומעתיק את המיקוד מההשגחה האלוקית לרצון האדם. קפשאלי הופך אגדות מאגיות לנובלות ריאליסטיות, שבהן הגיבורים פועלים ומונעים על ידי רצונותיהם והחלטותיהם האישיות. יסיף מבחין את הנובלות הללו מהכרוניקות ההיסטוריות שכתב קפשאלי; בעוד האחרונות מוצגות באופן חד־משמעי כמונעות על ידי ההשגחה האלוקית על עם ישראל, בנובלות מודגש הצד האנושי של הגיבורים.

יסיף מלקט מתוך "סדר אליהו זוטא" את הסיפורים שהוא תופס כנובלות רנסנסיות. אלה הן נובלות היסטוריות, המתבססות על סיפורים ואירועים ששמע קפשאלי. כחלק מהצגת מאורעות היסטוריים כמו גירוש יהודי אשכנז, מעמדם של יהודי ספרד בטרם הגירוש, מפגשי הסולטן מחמד עם בני הקהילה היהודית, סיפורי נישואים בין ממלכות ושאר אירועים – קפשאלי משלב סיפורים בעלי מאפיינים קומיים ודרמטיים.

כך למשל הוא מספר על דון שמואל הלוי, ממנהיגי יהדות ספרד בדור שלפני הגירוש, שגישר בין מלך ספרד למלך פורטוגל, לאחר שבבית הכיסא של מלך ספרד נמצאה תמונה של מלך פורטוגל, לכאורה כדי לביישו. דון שמואל העניק למקרה הסבר אפולוגטי ולפיו מדובר בביטוי לחיל והרעדה שחש מלך ספרד כלפי עמיתו. באירוע אחר ביקש המון נוצרי לסקול יהודי כלשהו, ודון שמואל המחוכם עיטר עֵז בתפילין והוציא אותה אל ההמון, כלומר שלח אליהם את הקריקטורה הגרוטסקית שהם השליכו על דמות היהודי. בסיפורים אחרים המרכיב היהודי שולי, כמו בסיפור על אהבה נכזבת שמובילה לרצח אב, כליאתו של הרוצח, בריחתו המתוחכמת והפיכתו למרגל עבור ממלכה אחרת. הסיפור מתפתח לדרמת ריגול מותחת, שגיבוריה מעבירים מידע זה לזה בזמן תפילה. בסיפור טרגי על אונס בתו של שר הצבא, מעשה שמוביל לכיבוש המוסלמי של ספרד, יסיף משווה את קפשאלי לכותב שפעל כמאה שנים אחריו: ויליאם שייקספיר. בעיני יסיף, הסצנות הדרמטיות שמציג קפשאלי עוצמתיות לא פחות מאלה שחיבר המחזאי האנגלי.

אליהו הנביא

סיפוריו של קפשאלי כתובים בעברית ארכאית ושזורים בשלל ארמזים מקראיים. אחד הסיפורים, למשל, מגלגל את עלילת עלי באבא וארבעים השודדים, מהסיפורים הנפוצים בפולקלור העולמי:

ויקומו בנשף, ויבאו המצורעים האלה שנצטרעה נפשם ברעה הגדולה הזאת עד קצה קוסטנדינה, וישפכו דם לרוב וישאו משם כסף וזהב ובגדים וילכו ויטמינו וישובו, ויבואו אל רחוב אחר וישאו משם וילכו ויטמינו. ותחרד קוסטנדינה ותהי לחרדת א־להים.

יסיף מקדיש פרקים ארוכים, למעשה רוב הספר, לניתוח הארמזים המקראיים ותחבולות הלשון שקפשאלי נוקט בהן. לצד אלה, מתבלטים בחסרונם פרקי מבוא על הנובלה הרנסנסית עצמה והופעותיה באותה תקופה. לאורך הספר שזורים אומנם דיונים על ההקשר התרבותי של קפשאלי, אך היה מקום להקדיש פרק נרחב על מאפייניה של הנובלה, הולדתה והתפתחותה.

חידושו של פרופ' יסיף נובע מהסתכלותו על קפשאלי כסופר שרואה עצמו כמבשר התחדשותה של הנבואה, ובכתיבה הספרותית מעשה של התקדשות נבואית. לטענתו, זהו חלק מהתפיסה הרנסנסית של קפשאלי. בראשית ספרו מציג הכרוניקן היהודי תיאורי הקדשה נבואיים כדי להציג את מעשה הכתיבה שלו. בעיני יסיף, זוהי לידתו מחדש של המיתוס היהודי, הקשורה ללידה הרנסנסית של התרבות האיטלקית באותה תקופה.

כך למשל, באגדה על היכרותו של הרמב"ן עם ספרות הקבלה, משווה יסיף בין הגרסה האשכנזית לזו של קפשאלי. הוא מוצא כי בניגוד לתודעה של מלקטי סיפורים חסידיים, שראו עצמם כמלקטים בלבד ולא כסופרים, קפשאלי מתייחס אל יצירתו כאל יצירה ספרותית ותופס את עצמו כסופר. בהתאם לכך הוא טוען כי הכתיבה של קפשאלי מונעת מתחושת שליחות, כביטוי מחודש של התודעה הנבואית. יסיף מביט על תופעה זו כעל מעשה רנסנס יהודי, ניסיון להוליד מחדש את הנבואה העברית באמצעות הכתיבה. כפי שהנובלות הרנסנסיות מדגישות את תפקידו של האדם עלי אדמות, כך הכתיבה של קפשאלי מבקשת לתת מקום לאדם בתוך עולמו של הבורא, כשליח ומוסר נאמן של דבריו. יש כאן משחק מעניין עם התפיסה הרנסנסית: האדם מקבל את מקומו במרכז ההיסטוריה, אך בניגוד לרנסנס האירופי, הכותב העברי אינו מוותר על החיבור לבוראו.

שני הנוסחים השונים של האגדה על הרמב"ן מתפקדים אצל יסיף כצומת דרכים תיאורטי לדרכה של הסיפורת העברית מן המאה ה־18 ואילך. הנוסח היידי מבשר את הספרות החסידית והרבנית שצמחה מאה שנים לאחר מכן, ואילו כתיבתו האמנותית של קפשאלי מבשרת את מסלול התפתחותה של הסיפורת העברית.

במסה שכתב חורחה לואיס בורחס בשם "קפקא ומבשריו", הוא טען כי סופר גדול גורם לנו לראות סופרים שקדמו לו כמי שבישרו את בואו. הם לא ידעו ולא חשבו שסופר מעין זה יגיע אחריהם, אך כתיבתו הגדולה של הסופר גורמת לסופרים שבאו לפניו להידמות כמבשריו. במובן זה, המעשה של יסיף דומה: הספרות העברית החדשה מוצאת את מבשרה הרב אליהו קפשאלי, ושמא נכון יותר לומר: עלי יסיף מוצא את קפשאלי כמבשר הספרות העברית.