סיפור אהבה משולש בז'אנר שלא קיים בישראל

ספרי קולג' הם סוגה נפוצה בארה"ב; אצלנו בישראל אין ממש סוגה כזו. אולי אנחנו קטנים מדי, אולי מעורבבים יותר סוגתית, והסיבה הכי מצערת שהיא אולי המרכזית: תקופת האוניברסיטה הרבה פחות משמעותית אצלנו. המחלקות למדעי הרוח נתפסות כאן פחות כמקומות מיתולוגיים, ויותר כמעוזים של מאבקי אגו וקומבינות. זהו שיקוף מצער של אטמוספירה רחבה יותר: את מקומן של השיחות על הנפש, הספרות והפילוסופיה, תופסת אצלנו הפוליטיקה. נכון, גם בקמפוסים באמריקה מתמודדים עם פרוגרס פוליטי שירד מהפסים; זה לא אומר שאי אפשר להצטער על המצב אצלנו. עבור מי שמתגעגע לפורמט "אנשים צעירים, חכמים ותמימים בחממת הקמפוס, והיציאה הכואבת למציאות" – הספר שלפנינו הוא פתרון מצוין ואפילו חגיגה.

הגיבורה המספרת ב"לב המאהב" היא ג'ורדן. זה לא שמה האמיתי, עובדה שעוד נגיע אליה. ג'ורדן היא סטודנטית לספרות שחולמת להיות סופרת. החלק הראשון של הספר מתאר את ימיה כצעירה שמגששת את דרכה בלימודים, בכתיבה ובאהבה. אזהרת מסע: רומן הקמפוסים הזה שווק אצלנו משום מה כ"רומן לוהט" – תיאור לא מדויק בלשון המעטה; לפני הכול, זהו ספר על סטודנטים לספרות. נכון, עדיין לא סיפורה של סטודנטית להוראת הספרות במכללת אורות, ותיאורי מערכות היחסים הן בהתאמה.

ג'ורדן פוגשת שני חברים לספסל הלימודים, סאם ויאש. עם האחד היא יוצאת תקופה ארוכה, למרות פערים דתיים ונפשיים ומכל הסיבות הלא נכונות. בשני היא מתאהבת. סאם ויאש הם שמעניקים לה את הכינוי ג'ורדן, על שם הגיבורה המשוחררת מ"גטסבי הגדול". לשאר הבנות שהם יוצאים איתן הם קוראים דייזי, על שם הגיבורה השמרנית מאותה יצירה. זו הצהרת כוונות שתלווה את הספר כולו: זה ספר־רפרנסים. הוא קורץ במודע לאנשים שקראו את הספרים הנכונים, גם אם לאו דווקא פונה רק אליהם.

זהו מאפיין מפתה בספר, והאמת שהוא דווקא קצת מאכזב: למרות המיקום והנושא, השיחות של הגיבורים הן לא באמת השיחות העמוקות שהנפש כמהה אליהן, כאלה שהאילנות הגדולים מהווים עבורן פלטפורמה. הן יותר ברמת נפנופי בקיאות וניים־דרופינג. זו נקודת חולשה שמאפיינת לא פעם טקסטים־בתוך־טקסטים. אפשר לטעון שהיא אותנטית כשמדובר באנשים צעירים, ובכל זאת יש משהו בתפאורת הסטודנטים שוחרי הספרות החרוצים והנלהבים, המרצה הקשיש הנערץ, ההכתרות וההשפלות והרצינות התהומית – שנותן יותר תחושה של חיקוי או מאמץ מאשר הדבר האמיתי. אפילו כשג'ורדן מתבגרת והופכת לסופרת מצליחה, הריאיונות שלה כסופרת נקראים כמו חיקוי של שיחות בין אנשי רוח. אבל אנחנו כבר לא בעידן של ענקי רוח, וחוויית המרצה המיתולוגי היא בעיקר משאלת נפש.

שתהיי לי הסכין

ג'ורדן נרשמת לסדנת כתיבה, והיא היחידה מהשלושה שהופכת לסופרת. יאש בז לסדנאות, ולא הופך לסופר. האם יש לקוראים ישראלים מספיק מידע כדי להשתתף בדיון האינסופי על סדנאות הכתיבה באמריקה? חד־משמעית כן. קראנו מספיק יצירות אמריקאיות שדנות בסוגיה הזו בדיוק. אנחנו מכירים את כל הצדדים, ממש כמו שאנחנו מבינים מה זה להיות רווק בכריסמס, או לפגוש את המשפחה אחת לשנה בחג ההודיה. אבל לילי קינג עצמה, הסופרת, היא אנונימית עבור רוב הקוראים בישראל, ודווקא זה מידע שחסר.

"לב המאהב" עצמו הוא סיקוול, המשכון, לספרה הקודם, writers and lovers, שלא תורגם לעברית. אפשר לקרוא אותו כיצירה עצמאית, ועדיין זה קצת חבל. היכרות מוקדמת עם קינג שופכת אור גם על חיבתה למשולשים רומנטיים, חברויות ועולם הספרות. זו תמונה רחבה שקוראי עברית, שתלויים בהחלטות תרגום, מקבלים רק חלק ממנה. גם מהספר הזה לבדו אפשר להבין בקלות שאלו הנושאים שהלב של הסופרת נמצא בהם. השנים הצעירות הן החלק המרכזי והנוכח בספר, והן שמכתיבות את ההמשך הקצר והחיוור יותר, ברפרנס קצת כואב לחיים עצמם.

ג'ורדן שאנחנו נקשרים אליה היא סטודנטית צעירה, שמתאהבת ומתרסקת ונפרדת מסוף נעוריה באקט שכמובן מוצמד אליו רפרנס ספרותי. בסוף החלק הזה היא מקבלת הצעה מפתה לנסוע לשנה בפריז, והיא אמיצה דיה להסכים, למרות הימצאותה בחלק הבוער של ההתאהבות. הפרק הזה, בחייה ובספר, מסתיים בסוג של נטישה. של יאש את ג'ורדן, ושל ג'ורדן אותנו, הקוראים. או אולי יש לומר שלילי קינג, הסופרת, היא שבגדה בנו. כי בסוף החלק הראשון יחסינו עם ג'ורדן נקלעים למשבר, ואנחנו נזכרים שהיא לא באמת חברה שלנו, היא דמות.

כבר הפכנו לחברים קרובים של ג'ורדן ושקלנו להזמין אותה לשבת, אבל אז מתברר שאנחנו לא באמת אנשי סודה של ג'ורדן. היא מעלימה מידע גם מאיתנו, כדי לשלוף אותו ברגע הנכון ולהמם אותנו. אנחנו לא החברה הטובה, אנחנו המעגל השני, ולב המאהב שלנו נשבר. המעבר הזה במערכת היחסים עם הדמות הוא מהלך של התבגרות כפי שהספר מתאר אותה: בחלק הראשון היינו כנים וחשופים ונרגשים. בהדרגה הקלפים עוברים להיות צמודים יותר לחזה, ואת החשיפה הפגיעה מחליפה הטכניקה. המספרת התבגרה, ועכשיו היא שולטת בז'אנר.

רגע המעבר הזה דורש שיקום ואמון, וממנו ואילך הספר משנה את פניו. אפשר לומר שהוא דוהר קדימה, אולי כמו החיים עצמם. זו לא קלישאה שחוטאת לספר; למעשה, היא מתארת אותו היטב. זהו ספר מהנה וחכם, שמעורר געגוע לחזור אליו במהלך הקריאה, וצער קטן כשהוא מסתיים. יש בו הרבה דברים מרשימים שנשארים במחשבה אחרי הקריאה, אבל יש בו גם נוקשות מבנית וסיפורית מהונדסת, שלא מאפשרת לו להמריא מעבר. ולא שחייבים להמריא מעבר. גם טיסה בשמי הארץ יכולה לספק אדרנלין נחמד, כל עוד לא מצפים להגיע למקום אחר.

החלק שבכל זאת ממריא הוא הדיון היפה על אודות השפה. ג'ורדן, סאם ויאש הם, אין דרך טובה יותר לנסח את זה, שלושה חפרנים. ניים־דרופרים של קלאסיקות, כאלה ששולחים אחד את השני לקרוא טקסטים, ומדברים דרך מילים של ענקי ספרות. לכן, אחד הרגעים היפים בספר הוא בתחילת ההתאהבות של ג'ורדן ביאש, כשהיא מנסה להעביר לו מסר בלי שאף אחד אחר ישמע. הם לא לבד בחדר, ולכן היא נוקשת עם סכין מטבח על קרש החיתוך, שתי נקישות בלי לחתוך כלום. הוא מבין מיד, ועונה לה בנקישות דומות. זהו רגע של התאהבות שמתרחש בשפת האהבה, השפה שמעבר לשפה. המילים היו, אולי, חלק מהסיבה להתאהבות, אבל קינג מאבחנת נכון שהאהבה עצמה לא זקוקה להן. רגע המטבח יפה בפני עצמו, ויפה גם ההיפוך שלו, שחוזר בהמשך, כשיאש מנסה לתקשר עם ג'ורדן דרך בליל מילים של אחרים. הוא מנסה להגיד לה משהו, וכדי להעביר את המסר מציף אותה בציטוטים ורפרנסים וטקסטים. ג'ורדן האומללה קוראת ומחפשת בין השורות, אבל בסופו של דבר, מיטב האמריקנה ואפילו הספרות האיסלנדית לא מצליחות לעשות מה שעשתה סכין מטבח.

מכונת הזמן שרצינו

"לב המאהב" מפתה לא רק בהיותו ספר על ספרים. הוא מושך גם בבחירת הנושאים הלכאורה בנאלית שלו: המיקום בעולמות האקדמיה והספרות, המשולש הרומנטי, ובעיקר שאלת השאלות: מה קורה לאהבות שאהבנו כשהיינו צעירים וטיפשים מכדי לממש? הן מתפוגגות? חוזרות? ממשיכות לחיות בעולם מקביל? השאלה הזו פרנסה את מיטב הספרות, השירה, הסרטים והסטוקינג ברשתות החברתיות. כולנו מתפתים לפעמים לדעת מה קורה ביקום המקביל, והאם האהבה המוחמצת שלנו מפעם מעזה להיות מאושרת בלעדינו, או שנותרה בודדה ומתייסרת כנדרש.

"לב המאהב" נפרש על פני סיפור חיים שלם. כלומר, יש לו תשובות. בסוף הסיפור אנחנו מגלים מה קרה לג'ורדן, יאש וסאם, עשרות שנים אחר כך. זו מכונת הזמן שתמיד רצינו, קיצור הדרך המיוחל בלי המחיר. כצפוי, לא כולם יאהבו את התוצאה. מול התשובה שהסופרת בוחרת אפשר לנוע במנעד רגשי גדול. אי אפשר לבוא בטענות על עצם הבחירה; ברור שהפתרון של קינג לגיטימי. אבל האם הוא מספק? בלי להרוס את סוף הספר, אפשר להתלונן על מנת יתר מורבידית שנמסכת בכל חלקו האחרון. חלקו נועד לסמל מוות; מות הנעורים, מות העולמות המקבילים. וחלקו משמש כמניע עלילה, מהסוג הפורס־מז'ורי שמעמעם כל התלבטות.

אבל למרות ההרגשה הקצת מלאכותית, יש בסוף הספר גם כמה נקודות יפות ונוגעות ללב, ובסופו של דבר זה עובד. לאורך כל הספר נקשרנו לג'ורדן. מתישהו שכחנו שזה בכלל שם הקמפוס שלה, שהעניקו לה סאם ויאש. בסוף הספר, במשפטים האחרונים ממש, בעלה קורא לה בשמה האמיתי, והכישוף מוסר. המסע הושלם. הגיעו תוצאות אמת, מה אמיתי ולְמה יש קיום רק בעבר ובלב. קשה שלא לחשוב על המקצועיות שבה נוּוטנו אל המסקנה הכמעט חינוכית הזו (מה גם שליתר ביטחון, ג'ורדן פוגשת מישהי שמדברת איתה על המסר הזה ממש). קשה שלא לחשוב על סדנאות הכתיבה באמריקה ותוצרתן היעילה.

"לב המאהב" איננו מסתיים בתחושת חוסר תוחלת אלא בהרגשה מתוקה־מרירה, והוא עושה חשק לקרוא את שאר ספריה של לילי קינג, ולאחל לנו שיתורגמו לעברית. בשורה התחתונה זה ספר מהנה, אינטליגנטי ונוגע ללב. טיסה בשמי הארץ, אבל איזו ארץ יפה.