לימוד בישיבה הוא חוויה אינטנסיבית. כמה שנים שמתנהלות בתוך בועה שיש בה שפה פנימית, סדר יום שמתחיל משעות הבוקר המוקדמות ומסתיים בשעות הקטנות של הלילה, חיים חברתיים הדוקים עם קבוצת חברים שלרוב לא בחרת, וניתוק מסוים מהבית והמשפחה. ומעל הכול, כמובן, מפגש עם עולם תורני שמאתגר ומשנה את הצעיר מבחינה רוחנית ואינטלקטואלית. כל זה מתרחש בשנים המעצבות של ההפיכה לאדם בוגר.
מטבע הדברים כל אדם עובר את השנים הללו בדרכו, ובישיבות שונות יש חוויות שונות. ובכל זאת אפשר לדבר על "חוויית הישיבה", שכל בן ישיבה בעבר או בהווה יכול להזדהות איתה. בקובץ הביכורים שלו, "הישיבה על הג'בל ממול", מנסה אריאל פייגלין לתפוס את החוויה הכללית הזו, ובמקביל לשכנע אותנו שחוויית הישיבה שלו, ישיבת עתניאל, דווקא שונה באופן מהותי מזו של בוגרי ישיבות אחרות.
הספר מבוסס, רובו ככולו, על קטעים שהמחבר כתב ופרסם בפייסבוק בתקופת הישיבה, או שעוסקים בה ממרחק זמן קצר. רובו כתוב בגוף ראשון ומתאר חוויות אישיות, חלקן אמיתיות וחלקן מוקצנות, רובן הומוריסטיות וחלקן רציניות. מדי פעם משובצים גם סיפורים בדיוניים בגוף שלישי, כמו סיפור נוגע ללב על חייל שקונה בכל שבוע עוגיות ברולדין, מכניס אותם לקופסה של גלידה ומספר שאימו אפתה אותם, או ניסיון לתאר את חוויית הישיבה דווקא דרך עיניה של אשת הרב, ששונאת את הכינוי "הרבנית".
הכי מעניין
הישיבה על הג'בל ממול | צילום:
רוב הזמן פייגלין מצליח לעניין כשהוא מנסה לעניין, להצחיק כשהוא מנסה להצחיק, ולהציע גם תובנות חברתיות ואנושיות יפות (למשל: פעם כשראיתי חייל הייתי מרגיש יראת כבוד, מאז שהתגייסתי אני מרגיש כלפי חיילים בעיקר תחושת רחמים). אבל ספרים שמאגדים קטעים של אותו כותב לאורך זמן, בדרך כלל דורשים יותר מזה: הצדקה או הקשר, כמו פריסת השקפת עולם מלאה בתחום מסוים, או הנחה שישנו קהל יעד המתעניין באופן אישי בסופר עצמו, וישמח לקבל מהדורה של כל כתביו.
באופן ראוי לציון כאשר מדובר בהוצאה עצמית, הספר עבר עריכה. הקטעים והסיפורים מחולקים לפי נושאים (לימוד תורה, שירות בצבא, מעגל השנה, וכמובן דייטים), ועובר ביניהם איזה חוט אסוציאטיבי קשה להגדרה, שגורם לקטעים השונים להשתלב זה בזה באופן חלק, ולכל דף להיות המשך של הקודם, גם אם אלה נכתבו בהפרש של שנים.
ואולם עריכה של ספר כזה דורשת גם להחליט מה משאירים בחוץ, וכאן נראה שפייגלין לא הצליח לסנן וכָלל את כל הקטעים שכתב כשלמד בישיבה, בהם קטעים קצרצרים שמתאימים בעיקר כפוסט לפייסבוק. פוסטים שהיו אקטואליים לזמנם, למשל כאלה שנכתבו בתקופת הקורונה, מובאים כפי שנכתבו בזמן אמת, בלשון הווה, ללא מבט רטרוספקטיבי לאחור. יש בספר גם מעין ארכיון של בדיחות פרטיות, תקנונים הומוריסטיים, דפי מקורות לדבר תורה של פורים וקטע פואטרי־סלאם של פייגלין שזכה לחשיפה רבה. ויתור על חלקם היה מספק ספר רזה יותר אבל מהודק יותר.
נראה שהספר לא בטוח אם הוא עוסק בחוויית הישיבה באשר היא, בחוויית הישיבה העתניאלית, או בחוויית הישיבה האישית של אריאל פייגלין. לטעמי, לפחות חלק מהחומר יכול היה להישאר בינתיים במגירה, כהשראה וכנקודת מוצא לספרים אחרים באורך מלא שפייגלין עוד יכתוב. ובכל זאת, לפנינו הצצה אינטנסיבית ומהנה אל עולם שרבים לא מכירים, ורבים אחרים ימצאו בו את עצמם.
לסיום אציין שהספר מוקדש לזכרו של חנן דרורי, חברו הקרוב של המחבר ומי שהיה לדבריו הקורא הראשון של רוב הסיפורים. גם אני זכיתי להכיר את חנן, ואף לחלוק איתו אוהל בטירונות. חנן נאבק להתגייס ולהגיע לתפקיד קרבי אף שהיה לו פטור, ונפל במהלך המלחמה בעזה.