בתחקיר שפרסמה לאחרונה סוכנות רויטרס, נטען כי נחשפה זהותו של אמן הגרפיטי בנקסי. אולי בהזדמנות זו נקבל תשובה לשאלה האם ציוריו קיבלו הילה של איכות רק בגלל המסתורין שבהופעתם, או שהם עומדים בפני עצמם.
תחושה דומה יש לי בנוגע לספר שלפנינו, שגם מחברו "שומר בקנאות על אנונימיות ומופיע בפומבי כשהוא עוטה מסכה ומשתמש בעיוות קול, כך שזהותו האמיתית נותרת עלומה", כלשון גב הספר. מדובר בגימיק, מכיוון שלחלוטין לא מדובר בספר כמו "כל החיים לפניו", שלאחר יציאתו מיהרו הקוראים לשאול מיהו אותו אמיל אז'אר, ונאלצו לחכות עד לאחר מותו של רומן גארי כדי לגלות שהוא ביקש שיפוט נקי וכן יותר ליצירה חדשה שלו. אהיה מופתע אם יתברר שאוקטסו הוא הרוקי מורקמי או סופר יפני (ואולי סופרת) בולט אחר.
הספר לוקה בתסמין נוסף שנתקלתי בו בכמה ספרים יפנים שקראתי לאחרונה: אף שהם מסווגים כספרי מבוגרים מבחינת תוכנם, רמת הכתיבה וגם הטיפוגרפיה מתאימות יותר לספרי נוער צעיר. הכתיבה בספר פשוטה מאוד, כמעט ילדותית, מרובת חזרות ועיקרה פענוח תעלומה צעד אחר צעד, כאשר העיסוק בדמויות הוא שולי למדי.
הכי מעניין
תמונות מוזרות | צילום:
הגימיק העיקרי בספר הוא כשמו, תמונות מוזרות, שיוצרות את התעלומות בפרקיו השונים. עלילת הספר נפתחת בשני סטודנטים אוהבי מסתורין שמצאו בלוג נשכח באינטרנט ובו תעלומה מסקרנת. בעיניי לפחות, התעלומה נעוצה בכלל בשאלה כיצד הם בכלל מצאו את הבלוג שכוח־האל הזה, עם מספר זעום של פוסטים וללא שום הפניות ממקורות חיצוניים. אוקטסו, בגימיק נוסף, אכן יצר בלוג כזה, ואף שכתובת שגויה שלו מופיעה בספר, תוכלו למצוא אותו די בקלות ולנסות לחוות את מסעם של שני הסטודנטים – אף שכנראה אין שם מידע רלוונטי נוסף שאינו נמצא בספר, וממילא הוא כתוב ביפנית.
שני הסטודנטים נתקלים בפרסום האחרון בבלוג, שהוא המסתורי ביותר: "לאהבת חיי, הצלחתי סוף סוף לפענח את הסוד של שלושת הציורים ההם. אני לא יכול לדמיין את הכאב שבטח הרגשת. אני גם לא יכול להבין את עומק החטא שביצעת. אני לא יכול לסלוח לך. ובכל זאת אמשיך לאהוב אותך תמיד". צריך כמובן לגלול אחורה כדי להבין במה מדובר, וכך רואים שאחרי עשרות רשומות שהן שעמום מוחלט (ואינן מופיעות בספר), גיבור הבלוג מגלה שאשתו הרה והוא מתרגש לקראת הפיכתו לאבא. במהלך ההיריון אשתו משאירה לו כמה ציורים משונים, אף שאת כולם היא מסבירה לו בדרך כלשהי. רק זמן רב אחר כך הוא מגלה את משמעותם, ואז מפרסם את הרשומה האחרונה בבלוג.
שני הסטודנטים מפענחים את רוב התעלומה, אבל היא נותרת חסרת הקשר. הקשר זה מתגלה בשאר פרקי הספר, החושפים עוד ועוד חלקים בפאזל לאורך השנים. כל פרק יגיע בתחילתו או בסופו לתמונה שיש להבין איך צוירה, בידי מי, מתי וכמובן מה היא מסמלת. אמנם כבר באמצע הסיפור השני נבין את הקשר בין הדמויות, אולם ההתפתחות המלאה של התעלומה דורשת חזרה שנים רבות אחורה, למקרים שכבר מעלים אבק בארונות תיוק משטרתיים או עיתונאיים, אך ייפתחו שוב עד שנגיע לסגירת המעגל בפרק האחרון. נימה אירונית מסוימת תופיע בסוף הספר בדמות ההכרה שפענוח ציורים הוא לעיתים עניין סובייקטיבי, התלוי יותר במפענח ופחות בציור. זו יכלה להיות נקודה מעניינת ואולי אפילו כזו שתוסיף ערך לספר כולו, אבל היא אינה מפותחת דיה.
מתברר שגימיקים עובדים על לא מעט אנשים, שהפכו את הספר לרב־מכר. לעומתם, יש מי שיקלפו את הגימיקים כמדבקה מיותרת על אריזה ויישארו עם מותחן טיפוסי וחביב שנותן כשעתיים של קריאה מהנה, בלי להבין עד הסוף את ההייפ המוגזם סביבו, שרובו אינו שייך לגורמים ספרותיים.