הלקחים הנכונים והשגויים של ארבע מלחמות היסטוריות

לבני אדם יש תכונה מוזרה: הם נוטים לדמיין, לעיתים בהנאה מסוימת, את קץ תרבותם שלהם. סיפורים אפוקליפטיים – מחייזרים ופצצות גרעין ועד מגפות זומבים – זוכים לפופולריות רבה. גם בשיח הפוליטי, מחנות שלמים מרבים לתאר את המדינה כמי שעומדת בפני חורבן, כפי שמעיד למשל העיסוק האובססיבי ב"קץ הדמוקרטיה" בקרב מתנגדי הממשלה בישראל.

אולי זהו הרקע לתהודה הרחבה שזכה לה ספרו החדש של ויקטור דייוויס הנסון, היסטוריון צבאי ומחברם של ספרים ידועים ולעיתים שנויים במחלוקת על דרכי הלחימה המערביות. הפעם הוא בחר לעסוק במלחמות השמדה – כאלה שלא הסתיימו רק בתבוסה אלא במחיקה מוחלטת של תרבותם וזהותם של הנכבשים.

באופן מפתיע הוא נמנע מעיסוק במאה ה־20, המזוהה בתודעה הפופולרית עם רצח עם, ומתמקד בארבעה מקרים מן העולם הקדם־מודרני: השמדת תבאי בידי אלכסנדר הגדול; חורבן קרתגו במלחמה הפונית השלישית; כיבוש קונסטנטינופול בידי העות'מאנים; ונפילת האימפריה האצטקית ובירתה טנוצ'טיטלאן בידי הרנאן קורטס והכובשים הספרדים שלו. בכל אחד מהמקרים הללו, המלחמה הסתיימה לא רק בטבח אלא גם במחיקה של התרבות המקומית. קונסטנטינופול היא חריג חלקי: אף שחלק ניכר מתושביה נהרג או נמכר לעבדות, אחרים הצליחו לשמר יסודות מרכזיים של תרבותם ודתם תחת שלטון עות'מאני. התבאים, הקרתגנים והאצטקים לא זכו לכך.

הנסון מתאר את האירועים הללו בפרוטרוט, לעיתים בלשון לירית כמעט, המשלבת בין טרגדיה יוונית למותחן מודרני. תיאורי המצור, הקריסה והאלימות אינם רק אינפורמטיביים אלא גם דרמטיים מאוד, ולעיתים נדמה כי המחבר מבקש לעורר בקורא חוויה אסתטית של חורבן לא פחות מאשר תובנות היסטוריות. זהו סיפור כתוב היטב, והתרגום הקולח של אלחנן שפייזר משרת אותו נאמנה. הקורא המתעניין בהיסטוריה צבאית עתיקה, או בגורלם של עמים הנאבקים על זהותם וחירותם, ימצא בו עניין רב.

ואולם הנסון אינו מסתפק בתיאור, אלא מבקש לגזור מן המקרים מסקנות כלליות, ובראשן טענה בדבר אופטימיות־יתר של הנצורים. הללו האמינו שבעלי ברית יושיעו אותם, שתהילת העבר תגן עליהם, ושעצם העובדה ששרדו עד כה מבטיחה את המשך קיומם. בפועל, אופטימיות זו מתנפצת שוב ושוב. בעלי הברית נוטשים משיקולי תועלת ומסרבים לסכן את עצמם עבור מי שיובסו ממילא, החומות קורסות, מערכי ההגנה מתפרקים, והכוח הצבאי – גם אם היה מפואר בעבר – מתגלה כבלתי מספק מול אויב נחוש, דינמי ולעיתים אכזרי. פילוגים פנימיים מחלישים את המגננה, וכאשר התבוסה נעשית מוחשית, הנצורים מיטלטלים בין תקווה לחסדי הכובש ובין התנגדות נואשת, שלעיתים רק מחזקת את נחישותו להשמידם.

קריסת דומינו

ואולם תזה זו, מרשימה ככל שתהיה מבחינה ספרותית, מתקשה לעמוד במבחן השוואתי רחב יותר. ראשית, נראה כי הנסון בחר את מקרי המבחן שלו באופן סלקטיבי. במקרים אחרים, בעלי ברית דווקא הגיעו ואף הכריעו את הכף, כפי שקרה לסין במלחמת העולם השנייה. מדינות מפולגות הצליחו לעיתים להתגבר על אויביהן (ִחִשבו על ישראל אחרי שבעה באוקטובר), וכובשים רבים בחרו להשאיר את יריביהם המובסים על כנם. הנסון עצמו מודה כי ברוב המלחמות, התוצאה אינה השמדה מוחלטת. מכאן מתעוררת השאלה: עד כמה ניתן לגזור מסקנות אוניברסליות מארבעה מקרים חריגים?

ניתן היה לחזק את הטיעון אילו הורחבה המסגרת גם למקרים של קריסה ללא השמדה תרבותית, כגון אפגניסטן ב־2020, דרום וייטנאם ב־1975, המחתרת הפולנית ומרד ורשה באוגוסט 1944, גרמניה ויפן ב־1945, או השבטים הערביים הפגאניים בראשית האסלאם. מסקנות כאלה היו אולי פחות דרמטיות, אך בעלות תוקף רחב יותר.

אם מביאים בחשבון קשת רחבה יותר של מקרים, ומציבים את הסיפור של הנסון בתוך ההקשר ההיסטורי הנכון, עולים ממנו שני לקחים משמעותיים. הראשון הוא מדיני: בכל ארבעת המקרים שמציג הנסון, הערים הנצורות היו למעשה מבודדות. גם כאשר שלטו לכאורה באימפריות, הן נכשלו בשימור מערך בריתות אפקטיבי. תבאי הייתה מבודדת פוליטית; קרתגו נותקה מעורפה האפריקאי; קונסטנטינופול נותרה כעיר ללא אימפריה; והאצטקים ניצבו מול קואליציה של אויבים מקומיים שתיעבו את פולחן הקרבת האדם שלהם.

תובנה זו נכונה לקשת רחבה יותר של מקרים. בספרו על הנביא מוחמד והיהודים מראה מיכאל לקר כי מוחמד ניצח את השבטים היהודים עוד בטרם עמד מולם בשדה הקרב, על ידי פירור יסודי של מערך הבריתות שלהם בקרב השבטים הפגאניים. גרמניה הנאצית נותרה מבודדת ב־1945 בלי מערך בריתות שהיה יכול לסייע לה, ודרום וייטנאם הצליחה להמאיס את עצמה באופן יסודי על פטרוניה האמריקאיים. במילים אחרות, הכישלון שהוביל לקריסה היה לעיתים קרובות מדיני עוד בטרם הפך לצבאי.

הלקח השני נוגע לנקודת קריסה מערכתית; הרגע שבו מוסדות מתפוררים, והלכידות הצבאית נשברת. זוהי התמוטטות דומינו: ברגע שמוסדות מתחילים לקרוס, המגינים מתחילים לברוח כי איש לא רוצה להיות האחרון שימות, בריחה שמעצימה את הקריסה המתגברת ככדור שלג במורד ההר. הנסון מתאר זאת היטב בקונסטנטינופול, עם התמוטטות ההגנה לאחר מות המפקד הג'נובאני, וכן בקריסת האליטה האצטקית. תופעה זו ניכרת גם במקרים מודרניים יותר: דרום וייטנאם ב־1975, או אפגניסטן ב־2020. מנגד, אוקראינה לאחר 2022 מציעה דוגמה הפוכה: תהליך קריסת המדינה נבלם בזכות מנהיגות אמיצה של הנשיא זלנסקי, ניצחונות מקומיים אך אסטרטגיים בימים הראשונים של המלחמה, גמישות של המוסדות האוקראיניים המבוזרים, והבטחות אמינות לסיוע חיצוני. דווקא מקרה כזה, שהיה עשוי לשמש מבחן ביקורתי לתזה של הנסון, נעדר מן הספר, ויש להצטער על כך.

זאת ועוד: נקודת תורפה נוספת של הנסון היא נטייתו להסברים דרמטיים בסגנון טרגדיה יוונית, ובעיקר הדגשת ה"היבריס" – יהירות ותקוות שווא. בכך הוא ממעיט מחשיבותם של גורמים מבניים ארוכי טווח. ניתוח זה יוצר גם מתח פנימי: מצד אחד, תחושה שהכול היה פתוח עד הרגע האחרון (אחרת לא יהיה די מתח בסיפור); מצד שני, הנחה סמויה שהתבוסה הייתה בלתי נמנעת. ואולם אם אכן היו נקודות שבהן ניתן היה לשנות את התוצאה, הרי שלא כל תקווה הייתה אשליה – ולעיתים, כפי שעולה במיוחד במקרה של קרתגו, גם כניעה לא הייתה מצילה את העיר.

פסקת הסיום של הספר מחדדת בעיה נוספת. לאחר עיסוק עקבי בהשמדת תרבויות בעקבות כיבוש צבאי, פונה הנסון אל האיום הגרעיני המודרני. זהו מעבר חד למדי, שאינו משתלב היטב בתזה שנבנתה לאורך הספר. השמדה גרעינית אינה המשך ישיר של הדפוסים שתוארו בפרקים הקודמים: אין בה מצור ממושך, קריסה הדרגתית של מוסדות או אינטראקציה מורכבת בין כובש לנכבש. זוהי קטסטרופה מסוג אחר לגמרי – מהירה, טכנולוגית וא־פרסונלית. נדמה כי המעבר נובע מרצון להעניק לספר רלוונטיות, אך בפועל הוא יוצר תחושה של תוספת מאולצת, שאינה נובעת אורגנית מן הניתוח ההיסטורי שקדם לה. דוגמאות אקטואליות אחרות נראות מאולצות לא פחות. בעוד אויביה של ישראל בהחלט רוצים להשמידה, היא חזקה יותר מהם, והנסון מפריז בפראות באיום הטורקי העכשווי על יוון או לארמניה.

לסיכום, זהו ספר חשוב ומרתק, וטוב מאוד שתורגם לעברית. המקרים ההיסטוריים המתוארים בו ראויים לקריאה וללימוד מעמיק. את המסקנות והלקחים, עם זאת, יש לקחת עם גרגר גדול של מלח, ולפחות להתבונן בהם בהקשר היסטורי רחב בהרבה.

פרופ' דני אורבך הוא היסטוריון צבאי, מרצה בחוגים להיסטוריה וללימודי אסיה באוניברסיטה העברית