מגפיים אדומים בשלג: ספר שואה אמנותי

"מגפיים אדומים בשלג" הוא עלילה משפחתית של שואה ותקומה. זהו רומן המסופר בצורה אומנותית אך קריאה מאוד, תמציתי ובכל זאת חי, שעובר בלב המאפליה אך יש בו תקומה ואורך ימים ונחת.

עמית הראל, המחבר, הוא בנם של המעצב והמאייר המוכר דודו הראל ושל ההיסטוריונית חוקרת הרצל, חיה הראל. גם סיפוריהם של השניים כלולים בספר. אך עיקר הדברים הוא סיפור הוריה של חיה. השניים עלו ארצה מרומניה הקומוניסטית לאחר מאסר פוליטי של האב שם, ולקחו חלק חשוב בבניין הארץ. האב, מיקי פיש, הקים כבר במגוריו במעברה מפעל טקסטיל מצליח במגדל־העמק, שהעסיק את תושבי עיירת הפיתוח; על שמו קרוי היום אזור התעשייה הדרומי שם, מעלה מיכאל.

כידוע, יהודי הונגריה סבלו מידי עוזריהם ההונגרים של הנאצים לאורך המלחמה, אך השואה החסלנית שלהם עצמה – ימי הגטאות והמחנות – הייתה קצרה ומהירה, ורוב יהודי הונגריה הגדולה נרצחו באושוויץ בתוך כחודשיים בקיץ 1944. סיפוריהם השונים של בני הזוג פיש עוברים בתחנות העיקריות של סיפור השואה בטרנסילבניה, אותו חלק בהונגריה של אז הכלול כיום ברומניה.

איזבלה, "בֶּליקו", גדלה בסאטו־מארה, היא סטמר. בשנות המלחמה היא למדה במנזר. המשפחה גורשה לגטו העירוני, ושרידיה, ובהם בליקו, נשלחו לאושוויץ. שהות לא ארוכה בגיהינום הזה, והישרדות בזכות דודתה שפרסה על הנערה היתומה חסות חיונית, הסתיימו במצעד מוות ובמחנה וולפסברג בגרמניה, בעבודות ייצור נשק. משם חזרה לביתה השדוד. את מיקי, בן כפר סמוך, פקד גורלם של רבים מהגברים בקרב יהודי הונגריה: עבודות כפייה עוד משנת 1943. באופן נדיר, הצליח לברוח משם. הקומוניסטים הרומנים דאגו, כאמור, שישלים את החסר.

כל זה נחשף לאיטו בספר, כפי שנחשפו הדברים מפי הסב השתקן והסבתא באוזני הנכד. עמית נכנס היטב לנעליהם (או מגפיהם, או בעיקר יחפותם) של זקניו־בנעוריהם. מכמה בחינות, הספר מזכיר מעט את "ורדים מאושוויץ" המומלץ של הגר ינאי, שראה אור בשנה שעברה: תיאור חי של אושוויץ, בריחה, וקהל יעד הכולל להבנתי גם בני נוער. גם ספרה של ינאי מבוסס על סיפור אמיתי, אך שם, מחמת חוסר מידע וגם מתוך רצון ליצור שחזור אמנותי רחב, יש השלמות מן הדמיון. הספר הנוכחי קצר בהרבה ועשוי זיכרונות נטו, אף שהוא נקרא כרומן רהוט.

מוטיב מייחד שעמית הכניס לספר הוא מעין "פזמון" משתנה העשוי, בתוך הרצף הסיפורי, מלקטים של משפטים קצרים המציינים ניגודי צבעים, בסגנון כותרת הספר. לא הייתי מצפה לכך ברומן רציני, אך שמעתי מהמחבר שדווקא סביב משפטים אלה התגבש במוחו הספר; ובאמת התחבולה הזאת מושכת את הלב, וכמו צובעת בצבעים עזים, חריפי ניגוד, את התקופה הנתפסת בדמיוננו בגוני אפור. היא גם מזכירה לנו שהחוֹוָה אותם, הסבתא, הייתה כמעט ילדה.

ברובד הרעיוני חוזר בספר המוטיב האירוני שלפיו העבודה באמת משחררת – אומנם רק בני מזל ותושייה. עבודות הפרך אכן הצילו פיזית את שני גיבורי הספר מהכבשנים; ובעיקר, ההתמסרות לעבודה בשנות חייהם הבאות אפשרה לשניהם לחיות חיי נפש מתקבלים על הדעת.