הסיפורים המביכים של האיש שהמציא את המילה "רובוט"

בשנת 1920 הביא לעולם הסופר הצ'כי קארל צ'אפק, יחד עם אחיו יוזף, את המילה "רובוט". יותר ממאה שנה לאחר מכן הפך החידוש הלשוני הזה לטכנולוגיה יומיומית המוכרת כמעט בכל בית. צ'אפק טבע את המונח הזה במחזה "רובוטים אוניברסליים של רוסו", אך בניגוד לסופרי מדע בדיוני אחרים, דוגמת אלדוס האקסלי, שכתב על הצדדים הקודרים הטמונים בהתפתחות הטכנולוגית, צ'אפק תיאר אומנם את השתלטות הרובוטים על האנושות, אך חתם את הסיפור בנימה אופטימית כאשר הרובוטים הופכים לאנושיים בזכות האהבה.

גם בקובץ "סיפורים מביכים", המאפיין הבולט הוא האנושיות. ליתר דיוק, הרגע שבו החולשה האנושית מפציעה במלוא הדרה וגיחוכה. כתיבתו של צ'אפק מתמקדת ברגעים לא שגרתיים שבהם החיים מהתלים בדמויות, דוחפים אותן לקצה והן מאבדות שיווי משקל, מהססות, מתחבטות ונאלצות להכריע בפרשות דרכים הנוגעות למוסר, אמון וצדק.

כך למשל, בסיפור "החולצות", אלמן זקן מגלה שעוזרת הבית הוותיקה והנאמנה שלו גונבת ממנו. הוא מתלבט כיצד לנהוג: האם להוכיח אותה ולפגוע בגאוותה, או לסלק אותה ולהיוותר ערירי? בסיפור "כסף", אח רווק נקרע בין שתי אחיותיו החומדות את כספו ומתעבות זו את זו. השקרים שהן מספרות זו על זו ממסכות את האמת, והוא אינו יודע מי מהן דוברת אמת, אם בכלל. שתי האחיות מפעילות מניפולציה רגשית מול אחיהן התמים והחולה – או בניסוח פופולרי בן זמננו: גזלייטינג (בעברית: גזלות דעת) – כשהן גורמות לו לפקפק בתפיסת המציאות ובאמיתות הזיכרון שלו. מסיפוריו של צ'אפק עולה שהמבוכה האנושית נמצאת בשיאה כאשר אנחנו מסרבים לנהוג כרובוטים, כאוטומטים; כשאנו מתחרטים על מעשינו בדיעבד, או נקרעים בדילמות ומתקשים להחליט.

אחוות הנדכאים

הביטוי trapne בצ'כית משמעו מביך, ואולם בעבר כָּלַל המונח הזה משמעויות נוספות כמו עינוי וסבל. לכן, כאשר הקובץ "סיפורים מביכים" פורסם לראשונה בשנת 1921, שמו גילם גם את השלכותיה העמוקות של המבוכה, החורגות פעמים רבות מתחושת אי־נעימות קלה ומערערות את האיזון הרגשי.

הנחיה ספרותית רווחת תובעת מיוצרים לכתוב דווקא על הדברים שגורמים להם מבוכה, מתוך ההנחה שדווקא שם יהיה קל יותר להגיע לאמת רגשית. איני יודעת אם הסיפורים שכתב צ'אפק גרמו לו מבוכה בשעת כתיבתם, אך ברור שצ'אפק – מגדולי הסופרים הצ'כים של המאה העשרים – הצליח לזקק את המבוכה האנושית.

שלא כמו קפקא, שתיאר בסיפוריו מציאות של בירוקרטיה שרירותית המורכבת ממשטר פקידים מנוכר הרומס ומדכא את הפרט חסר האונים, צ'אפק בחר להתמקד בחלק מקובץ הסיפורים הנוכחי דווקא באותם יחידים בעלי כוח ושררה – פקיד בכיר, בעל מפעל או קצין שופט – שהם מרכיב בלתי נפרד מהמערכת. בכתיבה שיש בה עומק פסיכולוגי הוא מעמת את הדמויות הללו עם עצמן ברגעי משבר, מנסה לפרק את הכוחניות שלהן ולחשוף את שבריריות המנגנונים הפנימיים שלהן.

כך למשל, בסיפור "הבריון" מתקשה בעל המפעל להשתלט על עובדיו, בעוד אשתו מנהלת רומן עם אחד מידידיו מתחת לאפו. הסיפור "הנעלב" מתמקד בדמותו של פקיד בכיר, שמנסח במדויק את מהות עבודתו: "פקיד הוא אדם שמקשיב לאנשים ומכריח אותם להקשיב". הפקיד מגלה שמאשימים אותו לשווא בטעות בירוקרטית איומה במשרדו. כוחו אוזל לנוכח ההאשמה: "אתה מרגיש שדורכים עליך ואתה לא יכול להתנגד, לא יכול. כאילו אתה סמרטוט". הוא משוטט נסער ברחובות העיר, עד שלבסוף הוא מגיע לבר שמתקבצים בו שלל טיפוסים נדכאים: "היה נדמה לי שכולם הגיעו לשם כמוני, האורחים והבחורות, כולם; שאולי גם הם רוצים להתאבד כי הם אומללים, ובגלל זה הם באו הנה. נראה לי שיש לנו משהו משותף, אבל במובן אחר, עמוק יותר מאשר עם הקולגות במשרד למשל; שגם אני אמור פתאום למכור גפרורים, ולהיות מלא כינים וזקן במקום מוכר הגפרורים הזה שמה... "

תיאור אחוות הנדכאים במאורת הבדידות האפלה הזכירה לי את שירו של בילי ג'ואל "איש הפסנתר", ששרטט בשירו את הבר כמעוז הבדידות הקיומי המודרני האולטימטיבי: "והמלצרים עוסקים בפוליטיקה, בעוד איש העסקים מתמסטל לאט לאט. הם חולקים משקה שהם קוראים לו בדידות, וזה עדיף מלשתות אותו לבד".

כמה עולה רעיה

נקודת התורפה ב"סיפורים מביכים" היא היחס השוביניסטי לנשים. במהלך הקריאה התחדדה אצלי ההבנה עד כמה היה מורכב להיות אישה בתחילת המאה העשרים. לפחות בשני סיפורים מרכזיים וארוכים בקובץ, היחס אל נשים הוא כאל רכוש, מטבע העובר לסוחר, מאב לבעל ומהבעל למאהב. כך מתרחש בסיפור "שלושה", שבו בעל מקורנן מצפה שמאהבה של אשתו ישתתף בהוצאות הבית: "אלף פעם אמר כמה עולה לאדם רעיה, מה רב מחירם של חיי נישואין. ואומרים כי טוב במיוחד – כך החל לטעון פתאום – מצבם של רווקים המחזרים אחרי אישה נשואה. גבר אחר מפרנס אותה, גבר אחר מלבישה, והם עצמם אינם מוציאים פרוטה. פה ושם אולי זר סיגליות, אמר ונעץ מבט במריה. בשבילם זה זול, חזר ואמר באריכות, כאילו גילה דבר מה חדש".

גם בסיפור "הבריון", פרופסור יז'ק מנהל רומן עם לוסי, אישה עשירה ומפונקת אך מוזנחת רגשית. בעימות בין הבעל עתיר הנכסים ובין המאהב התפרן, מצביע הבעל על מצבו הכלכלי הדחוק של המאהב, ומכיוון שאין לו אפשרות להעניק ללוסי את אותה רמת חיים שבה הורגלה – הוא מצווה עליו להתרחק מאשתו לאלתר. המשא ומתן המפולפל הזה מזכיר שיחת עסקים קרה ויבשה, וכמובן שלוסי עצמה אינה לוקחת בה חלק; היא רק בובה על חוט שאחרים קובעים עבורה את הדברים. ואם לרגע חשבנו שהשיחה הנוקבת הזאת תחולל שינוי בנפשו של הבעל, מתברר שציפינו ליותר מדי. הוא שוקל אומנם לחזור הביתה לאשתו, אך בסופו של דבר הוא חוזר בו, וצביטת הלב שלנו נסחטת עוד קצת: "פליקאן נתן לעגלון את כתובת ביתו, אך כעבור רגע נקש לו על גבו ואמר: 'תסתובב, אני נוסע למפעל'".

העימות עקוב הרגשות בין הבעל למאהב מדגים את אמרתו המפורסמת של מרקס כי "ההוויה קובעת את התודעה". כלומר, המצב הכלכלי הוא שקובע את התפיסות ואת האידאולוגיות השולטות בחברה. הקביעה הזו, מתברר, תקפה גם לפרט: גם אהבות גדולות ותשוקות לוהטות נחבטות בסלע המציאות. אם למאהב אין יכולת כלכלית לממן אישה, היא תישאר בחסותו של הבעל. רגשותיה, משאלותיה ושאיפותיה אינן שיקול. הדעות הקדומות כלפי נשים מתגלות בתיאורים רבים, למשל: "והרי הוא אדם נשוי; יש לו אישה צעירה, נוחה כטליה, יפה ומתונה".

בספר הסיפורים הראשון שלו נטה צ'אפק יותר לפילוסופיה. בסיפורו המפורסם ביותר, "עקבה", שני זרים נתקלים בטביעת נעל בודדה בשלג ובעזרת חקירה המתחקה אחר הפילוסופיה של דיוויד יום, הם דנים בשאלת האינדוקציה ובהסקת מסקנות. בקובץ השני, שבו עסקינן, המכיל סיפורים שנכתבו בין השנים 1920-1918, הוכיח צ'אפק שהוא יכול לכתוב גם על סיטואציות יומיומיות ולשלב בהן הומור. צ'אפק, שהיה גם דוקטור לפילוסופיה, הצליח לכתוב גם לעם ולא רק לשכבה האליטיסטית, ושמר על רעננות מקורית בתיאוריו. כך, למשל, תיאר מחלקה במפעל: "מחלקת הנהלת חשבונות, זוהרת כחדר ניתוח באורן של עשרים נורות, דנדנה ונרעדה בשאון מפעלים".

הקומוניסטים אסרו

ההיסטוריה המורכבת של צ'כיה, שכללה כיבוש נאצי ומשטר קומוניסטי, הצמיחה במהלך השנים כמה סופרים בלתי נשכחים ובהם קפקא, מילן קונדרה, וכמובן צ'אפק. לאחר שובו לפראג ב־1917, בתום לימודי הפילוסופיה שלו, הוא פצח בתקופת כתיבה פורייה. מלבד ספרים הוא פרסם גם טורים, ביקורות ורשימות בעיתונות היומית.

צ'אפק נפטר בגיל 48 מדלקת ריאות, כשהוא שבור לב מהסכם מינכן שסיפח את צ'כוסלובקיה לידי הרייך השלישי. לאחר השתלטות הקומוניסטים על צ'כיה נאסרו כתביו להפצה. רק לאחר שנים רבות הם הותרו לפרסום בהדרגה, ועם הזמן הוא זכה לפופולריות רבה וספריו תורגמו לשפות רבות.

אחרית הדבר של המתרגם, פאר פרידמן, מחכימה ומאירת עיניים, וכך גם התרגום עצמו מצ'כית, הכולל גם תרגום קטעים קצרים שנכתבו בגרמנית ובצרפתית. לא נהירה לי ההחלטה להשאיר בשפת המקור הלטינית את שורות התפילה בסיפור הראשון "האבות" ולא לתרגמן, כמו גם השורות מטקס האשכבה שנותרו בשפת המקור.

הקובץ כולל תשעה סיפורים, רובם ככולם עוסקים במערכות יחסים זוגיות ובחילופי הרגשות שהן מעוררות. כמה סיפורים בקובץ מהודקים פחות, בשניים מהם – "הלנה" ו"בארמון" – מככבות נשים כגיבורות הראשיות. על אף חולשתם, גם הם היו מהנים לקריאה ומצאתי בהם אמרות חדות־אבחנה על נפש האדם. הסיפורים החזקים בקובץ הם דווקא אלו המצויים בסופו, והסיפור האחרון, "בית הדין", חותם את הקובץ בנימה עגומה. הוא עוסק בייסוריו של קצין שגזר עונש מוות על אדם אחר, ומדגים את מערבולת הרגשות שאליה נדחף הקצין לאחר שקיבל כלאחר יד את ההחלטה הגורלית. הקצין, שדן אדם למוות, מבין בבהירות את אחריותו. אפשר לקרוא את הסיפור גם כמשל לכל אדם המצוי בעמדת כוח, בוחר להשתמש בכוחו לרעה, ובדיעבד מבין את המחיר העצום שנגבה וחש חרטה איומה: "להבת השמן הצהובה רוטטת, דועכת, מתחממת מחומהּ שלה, והאדם שעל הספה אינו מסיר ממנה את מבטו, עד שעיניו מתמלאות דמעות, עד שהוא נרדם מעייפות וצער".