בין חמלה לאכזריות: פירמידת כוח על סט של סרט

"אם זו אהבה, אז למה היא לא טובה?", שרה מזי כהן, ומציפה את שאלת היסוד של הרומנטיקה המודרנית: האם באמת קיים אותו חיבור “קוסמי" שבו שניים הופכים לאחד, או שמא מדובר בכלכלה רגשית קרה, שכל מטרתה לקבל מהאחר הוכחה שאנו ראויים לאהבה? ברומן “מחר הורסים את הבית", ליבי, במאית היוצרת סרט על הפרידה מבן זוגה, מראה שהתשובה השנייה מדויקת יותר.

ספר הביכורים של נתלי רשבסקי, הבנוי משלוש מערכות הנעות אחורה בזמן (צילומי הסרט, בניית הסרט והפרידה עצמה), מציג את המחיר הכרוך בפירוק. בלא סיבה ברורה לפרידה, ליבי יוצאת לחפש תשובות והופכת את סט הצילומים למרחב אישי - מקום שבו היא יכולה לחקור את נסיבות הפרידה ולכפר על טעויותיה במרחב קולנועי שמתגלה כזירה נטולת גבולות. הספר מפוגג את מסך העשן מהעשייה הקולנועית ושאלת האהבה כאחד, ומגלה מערכת ניצול רגשי שנוצרת כשאמנות הופכת למנגנון הגנה.

על הסט נוצרת פירמידת כוח וניצול שפועלת כמנגנון של הזדהות השלכתית: ברגמן, המרצה של ליבי לקולנוע, משליך את קשייו עליה, וליבי בתורה מנצלת את נוגה, השחקנית הראשית שלה, והופכת אותה להשתקפות חיה של מאבקיה הפנימיים. היחס הדו־קוטבי לנוגה משקף את היחס שלה לעצמה, ונע בין חמלה לאכזריות. מנגד, ברגמן, המסובך בעצמו במערכת יחסים עם בת זוגו, מתייחס לליבי באותו חוסר עקביות שהיא מתייחסת בו לנוגה: רגע אחד הוא מתוודה על רצונו בקרבה אליה, וברגע השני דוחק בה ללכת.

היכולת של רשבסקי לחשוף את הדינמיקה הזו מתוך הפעולה העלילתית, ולא דרך הסבר דידקטי, היא כוחו הגדול של הרומן; אך האמביציה המבנית שלו היא לעיתים גם נקודת התורפה שלו. המעברים התכופים בין ההווה לעבר וקטיעת הרצף הנרטיבי בחלקו הראשון של הרומן, גם אם נועדו להמחיש את התודעה הפוסט־טראומטית של ליבי או לסייע לקורא להתמצא בסיפורה, הופכים למעמסה, כשכל התרחשות בהווה נקטעת בזיכרון־עבר על יותם, בן הזוג הנוטש.

החולשה הזו מגיעה לשיאה במערכה השלישית: דווקא משום שהספר כבר הצליח לשקף את הדינמיקה הפגועה בין ליבי ליותם דרך יחסיה עם נוגה וברגמן, החזרה הממושכת אל פגישתם האחרונה שוקעת בהתפזרות עלילתית. הנקודה אומנם מובהרת מיד, אך נמרחת ללא צורך והופכת לחוויה חדגונית את מה שאמור להיות שיא הכאב הרגשי.

התחושה הזו מתעצמת גם לנוכח הבחירה בתפאורה של מסיבות וסמים בתל־אביב. לכאורה, זהו מרחב שמזמין שחרור ווידויים רגשיים כנים; בפועל הוא זירת המסחר המובהקת ביותר של הכלכלה הרגשית. במקום לייצר אינטימיות אמיתית, הדמויות משתמשות באסקפיזם כדי לתחזק את מנגנוני הניצול ההדדי: ממש כשם שליבי מחלצת נחמה דרך נוגה, כך ברגמן שואב אישורים מליבי. כל דמות מחפשת לתקן את שברה דרך האחר, וצורכת קרבה ללא התחייבות ובלי להסתכן באמת.

בסוף הספר, כשהווילה של הוריו של יותם נהרסת במכוון, גם הבית הרגשי של יותם וליבי נהרס איתה. כל ניסיון לעתיד משותף נגוז, ועמו ההבנה שלעיתים, הניסיון להבין מדוע אהבה נגמרה רק מעמיק את הכאב, ושאולי - בניגוד לאותה כלכלה רגשית - חלק מהחשבונות לא נועדו להיסגר.