בית קטן בערבה, גרסת אירופה של מלחמת העולם השנייה

יום השואה הוא לא יום פשוט. הסיפורים, המספרים האסטרונומיים, התיעודים החזותיים – כל אלו היו כל כך מבהילים, שבתור ילדה לא הצלחתי לעכל אותם. עברו כמה שנים עד שגיליתי שהשוליים של הזוועות מפעילים אותי יותר. במובן מסוים, קל יותר לקלוט אותם, והעולה מהם מלמד באופן עקיף עד כמה מרכז הדברים נורא. כמובן שמאז הגיע 7 באוקטובר וכל הימים אחריו והאופן שבו אנו חווים אסונות כבדים השתנה לגמרי.

אחרי שהשואה תוארה מאינספור נקודות מבט, חוזרים כאן לנקודת מבט ילדית. ספרה של ג'ודית קר, שיצא לראשונה ב־1971 באנגליה ויצא לאחרונה פעם נוספת בישראל, מספר על חייה של אנה בת התשע בגרמניה של רפובליקת ויימאר ב־1933, ממש ימים ספורים לפני שהיטלר עולה לשלטון. אביה, כותב יהודי־גרמני מצליח, רואה שחורות, וקצת לפני הבחירות הם עוזבים לשווייץ. משם, מתחילות שלוש שנות נדודים של אנה ומשפחתה שבמהלכן ינדדו גם לצרפת ולאנגליה, כשברקע שינויים היסטוריים ומסופר על גורלם של אחרים שנשארו או שהרוע הגיע עד אליהם. הארנב הוורוד הוא צעצוע שהשאירה מאחור, אחרי שאולצה לבחור בינו לבין הכלבלב הפרוותי. אנה נושאת בזיכרונה את הארנב שהשאירה מאחור, כמעין סמל לילדות הנורמטיבית שנגזלה ממנה.

אנה, ששמה ללא ספק מרפרר לאנה פרנק, חווה את השואה ובכלל את מלחמת העולם השנייה בדוק של תמימות. האתגרים שלה בתוך אותן שנים קשות הם להבין את קודי ההתנהגות של העולם מסביבה ולהשתלב ככל האפשר בהבנת השפה. זה יוצר כמה קטעים משעשעים: למשל ההבדל בין העירוניות המתוחכמת הגרמנית לאופי הפשוט של הכפריים השווייצרים בהיתקלויות מעניינות ביחסי בנים-בנות או ההנגדה בין האוכל הצרפתי העשיר לאוכל הענייני והמוכר. גם הדמויות שברקע, שתחילה נראות קריקטוריות ושטוחות, עוברות תהליך. מקס, אחיה העצלן של אנה, הופך לתלמיד מצטיין, ואילו אימא שלה, שהייתה פסנתרנית מוכשרת, הופכת לעקרת בית מוכשרת.

הספר מעניין וכתוב יפה ומזכיר במובנים רבים את "בית קטן בערבה". גם פה מדובר במבוגרת שמעלה על כתב הרפתקאות שעברה בילדותה בשל רצון אביה והמציאות המשתנה. גם כאן יש צורך להסתגל למציאות חדשה אבל השד פחות נורא משיכול להיות כי כולם יחד.

אלא שכאן, בניגוד לבית קטן בערבה, הפליטוּת כקונספט נוכחת בכל העת. לנוכח מה שידוע למשפחה על מה שקרה לחברים שנשארו בגרמניה ברור כי קיבלו את ההחלטה הנכונה. המציאות משתנה והסיפורים מגרמניה לא מפסיקים להגיע, אבל המשפחה נמצאת במעין ממברנה משלה. יש פה הצעת הגשה להתמודדות עם טראומה: לברוח ממנה, להתעסק בדברים אחרים ולהיאחז במשפחה. אבל בפליטוּת יש גם סכנות, כמו למשל להיות נטע זר בכל מקום, או כפיפות לגחמות המציאות והאנשים במקום מלחמה בהן.

אנה, שבעת העזיבה את גרמניה קיבלה ספר על אנשים מפורסמים שהייתה להם ילדות קשה, תוהה אם זו הילדות הקשה שעליה לעבור כדי להיות מפורסמת, והיא מקבלת על עצמה את האתגר, אבל מגיעה למסקנה שכל עוד היא עם המשפחה היא בסדר ולא קשה לה, וזה עדיף מלהיות מפורסמת. זו מסקנה מחממת לב אבל גם מכאיבה: היא מזכירה את כל אלו שאין להם הרכב משפחה שלם בשביל לשרוד איתו את התקופות האלה. כאמור, לפעמים הפריפריה צובטת יותר מהליבה עצמה.